בסוף החודש, על הבמה הכי נוצצת בתעשיית הקולנוע, יתמודדו הסרטים הגדולים של השנה שעברה (2016) על אחד הפרסים החשובים, אם לא החשוב שבהם, בתעשייה זו. עם הכרזת המועמדויות, סרטו של דמיאן שאזל: 'לה לה לנד' (LA LA Land) המחזמר הצבעוני, מתמודד על 14 קטגוריות שהחשובה ביניהן היא הסרט הטוב ביותר (Best Picture). הסרט גם זכה בששה פרסים בטקס גלובוס הזהב בינהם פרס התסריט, הבימוי והסרט מיוזיקל/קומדיה הטוב ביותר.
אממה, צפיתי בששה מתוך תשעת הסרטים המתמודדים על תואר הסרט הטוב ביותר ואני רוצה לשפוך קצת ספק, או לצנן את ההתלהבות אם תרצו, מהסרט הכל כך מדובר הזה. כדי לעשות כן ברצוני לדון על ארבעה נוספים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, שלטעמי מציגים קולנוע הרבה יותר מעניין ועמוק ממה ש'לה לה לנד' מתיימר להציג. אני מדבר על:
'המפגש' Arrival של דניס ווילנב
'באש ובמים' Hell or High Water של דיויד מקנזי
'מנצ'סטר ליד הים' Manchester by the Sea של קנת לונגהורן
וכאמור 'לה לה לנד' La La Land של דמיאן שאזל
אזהרת ספויילר- הדיון בסרטים מכיל פרטי עלילה וניתוחים
'המפגש' של ווילנב הוא סרט מדע בדיוני המתחיל עם הגעתן של 12 חלליות המפוזרות ברחבי העולם. דר' לואיז בנקס (איימי אדמס) היא אם שאבדה את בתה למחלה קטלנית דבר שעלה לה בנישואיה. לואיז עובדת כבלשנית מומחית באוניברסיטה ועם תחילת הסרט מצטרפת לכוחות האמריקאים במטרה לגלות למה החוצנים הגיעו ומה הם רוצים. לואיז, יחד עם איאן דונולי (ג'רמי רנר), מנסים ליצור שפה משותפת עם החוצנים בכדי להבינם. במהלך הסרט לומדת לואיז את שפתם, דבר המשנה את תפיסת המציאות, המרחב והזמן שלה.
'באש ובמים' של מקנזי הוא מערבון בן זמננו העוקב אחר האחים לבית הווארד: טובי (כריס פיין) וטאנר (בן פוסטר) השודדים את סניפיו של בנק 'טקסס מידלנדס'. המטרה לאסוף סכום אשר יאפשר לשחרר את המשכנתא על החווה של טובי בה התגלה נפט. אחריהם מתחקה השריף הטקסני מרקוס המילטון (ג'ף ברידג'ס). הסרט מתרחש במרכז היבשת הרחק מהחופים בשיא הפריפריה האמריקאית הטקסנית. טובי, גרושתו ובניו מוצגים כבני מעמד הפועלים האמריקאי קשה היום.
'מנצ'סטר ליד הים' של לונגהורן, שגם כתב, הוא סרט דרמה המציג את לי צ'נדלר (קייסי אפלק) שרברב חמור סבר שמתעסק בחרא של אחרים literally. בבסיס נפשו נעוצה הטראומה אשר פרקה את חייו וגרשה אותו מעיירת ביתו. עם מות אחיו מגלה לי כי על פי הצוואה הוא האפוטרופוס המיועד לאחיינו פטריק (לוקס הדגס) אשר גר בעיירת הדייג מנצ'סטר בה כולם מכירים אותו ואת סיפורו. הסרט מלווה את הקשר בין הדוד והאחיין על רקע הדרמה והאובדן של שניהם.
ולבסוף 'לה לה לנד' של שאזל, הוא מחזמר צבעוני אשר עוקב אחר סבסטיאן (ריאן גוזלינג) ומיה (אמה סטון) זוג צעירים בעיר הגדולה, הלא היא לוס אנג'לס בואכה הוליווד, אשר מתאהבים רוקדים ומזמרים ותוך כדי מנסים ליצור לעצמם קריירות שהם בעצם חלומותיהם: סבסטיאן הוא פסנתרן הרוצה להקים מועדון ג'ז אפלולי ומגניב עם מוזיקה חיה ובינתיים מנגן למחייתו במסעדות בופה. ומיה, שכמו כל כך הרבה בנות כמוה בL.A, רוצה להיות שחקנית ובינתיים עובדת בבית קפה. הסרט מלווה את דרכם אל החלום וזו אל זה.
אז על מה מדברים שמדברים על סרט טוב? ניסיתי למצוא את המכנה המשותף לסרטים האלה ובכל פעם נשארתי עם לה לה לנד בחוץ. אך האם הבידול עושה אותו ייחודי ומועמד לכל כך הרבה פרסים? יכול מאד להיות, איני חבר של האקדמיה ואני לא יודע איך ולפי אלו קריטריונים או אינטרסים מתבצעות ההצבעות. אני חושב שמכל הארבעה 'לה לה לנד' הוא הכי פחות טוב כסרט וזאת ביחס הפוך כמעט לכמות המועמדויות שלו לפרסים.
מתוך 'באש ובמים' צילום: גיליס נוג'נס
'המפגש', 'באש ובמים' ו'מנצ'סטר ליד הים' כולם מתעסקים ביחסים שבין הורים לילדים, גם אם לא באופן ישיר. הדמויות הראשיות של שלושת הסרטים האלה הן דבר ראשון הורים. המניעים הרגשיים שלהן, ההחלטות שלהן, הגרעין הדרמטי והתמטי שלהן נעוץ בעובדה שהן פועלות ממקום אחד: האהבה לילדיהן. השוטים הראשונים של הסרט 'המפגש' מקבעים עובדה קריטית להבנה שלו כמכלול- לואיז היא אמא. כאשר היא לומדת את שפת החוצנים המאפשרת לה למעשה לנוע בזמן, נתקלת לואיז בדילמה מוסרית רגשית- האם עכשיו עם ידיעתה על מות בתה הקרב והבלתי נמנע היא עדיין תבחר להיות אם לבתה? סצינת הסיום של 'באש ובמים' על המרפסת מטיחה בפניו של השריף את הסיבה של טובי הווארד לכל המהומה המדממת שקדמה לה- הוא דאג שעתיד ילדיו יהא שונה משלו ויהי מה. 'מנצ'סטר ליד הים' חורט בנפשו של לי את שריפת שלושת ילדיו בשנתם כמניע הרגשי המרכזי של הדמות לאורך הסרט ובריחתה מאחריות כאשר משמורת על אחיינו נכפת עליו.
ואילו 'לה לה לנד' איזו אהבה הוא מציג? לאורך כך הסרט אנו עוקבים בתופים ובמחולות אחר שני החתיכים ההוליוודים התורנים, שגם לא הפליאו לשחק ולרקוד בו זמנית, במרדף אחר העצמי. האהבה בינהם לא באה לידי ביטוי בשום סצינה שאפשר לזכור אחרי שיוצאים מהסרט. כל מה שאתה זוכר הם בליל שוטים מודבקים מאין סוף רפרורים ורפרנסים להיסטוריית הקולנוע, אין בסרט רגע אחד אמיתי המציג את האהבה שהסרט מנסה לדחוף לצופיו לגרון ולאוזניים.
יתרה מכך, 'לה לה לנד' דוגל באינדיבידואליות מוחלטת. בסצינת הבריכה שם מציג שאזל דמות שולית מאד (שמבחינתי מהווה את הבסיס לכל התפיסה שלו) עומד במאי צעיר ומספר כי סוף סוף סרטו הצליח: "לקבל סוף סוף את האישור הזה..." הדמות הזו שזוכה להיראות, להישמע ואף להיתרגם לכתוביות מדברת על מה ששאזל חושב שכל אומן מחפש- אישור. שמישהו יגיד שמה שאתה עושה זה טוב. הדמות הראשית בסרט סבסטיאן (ריאן גוזלינג) רוצה להקים מועדון ג'ז. ג'ז הוא סגנון מוזיקלי המציג הרמוניה של נגנים וכלים- אך גם בסצינת השיא של הסרט, המפגש אחרי כל השנים של הפרידה בין סבסטיאן ומיה, כל הג'ז הזה מתנקז לסולו פסנתר מלנכולי. מיה (אמה סטון) השואפת להיות שחקנית מבקשת להעלות מחזה בכדי לקדם את קריירת המשחק שלה. היא מעלה מחזה יחיד, אף אחד לא עוזר לה. יש לה בדירה ארבע שותפות/חברות בשמלות צבעוניות, שאיננו יודעים אפילו את שמן, הן לא עוזרות לה בהצגה למרות שהם אומרות לה 'אנחנו מקוות שאת כותבת לנו גם תפקידים', ונדמה שכל תפקידן הוא פונקציה להגברה ויזואלית של הצבעים והמיזנסצנות הגדושות בשחקנים- וגם למחוא כפיים בסוף הצגת היחיד של מיה.
מתוך 'לה לה לנד' צילום: לינוס סנדגרן
לעומתו 'המפגש' מציג את ההרמוניה הנדרשת מכלל המשתתפים תסריטאית וויזואלית. במטה האמריקאי ישנם 11 מסכים המציגים את שאר העולם המתמודד עם הפלישה. מהבחינה העלילתית והדרמטית, לואיז מבינה מה עליה לעשות כעת שהיא שולטת בשפת החוצנים- היא צריכה עזרה. היא פונה אל עתידו של מנהיג צבא סין גנרל שאנג (צ'י מא) ושומעת ממנו מה אמרה לו אשתו על ערש הדווי. את מה שהוא אומר לה היא אומרת לו בהווה בכדי שיקשיב לה וישנה את דעתו מלתקוף את החוצנים ולהתחיל מלחמה. רק אהבה מביאה אהבה.
הקשר המיוחד המתפתח לאורך הסרט בין לי ואחיינו, היתום כעת, פטריק ב'מנצ'סטר ליד הים' מציג אחוות גברים שתוקה בצורה רגישה מאד. העריכה המורכבת והחכמה דורשת הסתגלות לקצב המיוחד ואופי הצילום של הסרט. קייסי אפלק בתצוגת משחק נהדרת, עם מעט מאד טקסט מצליח לגעת ברגשות בלומים ומודחקים של דימוי הגבר הפצוע שאמור להיות חזק ואפתי. לעומת הברברת המטיפה של ריאן גוזלינג ב'לה לה לנד' שגם היא מרפררת עד בלי די לנגני ג'ז גדולים. מרגיש ששאזל בעיקר רצה להראות כמה הוא ג'זיסט בקיא מעבר להיותו במאי ותסריטאי שכבר קיבל את האישור אותו הוא חיפש.
מתוך 'מנצ'סטר ליד הים' צילום: ג'ודי לי ליפס
הסרטים המועמדים מציגים בעיקר את כוחם של סרטי הז'אנר. 'המפגש' הוא מדע בדיוני, 'באש ובמים' מערבון, 'לה לה לנד מחזמר'. הרבה מהביקורות האוהדות ל'לה לה לנד' היו ההתעסקות הרפלקסיבית בקולנוע שנובעת בעיקר מדמיון בדימויים של סרטים קאנוניים. כאשר צופה רואה סרט והוא מזהה משהו שהוא כבר ראה הוא מתענג על הזיהוי, זה מלטף אותו במקומות שגורמים לו להרגיש בן תרבות.
ובכן, כל סרט ז'אנרי מתעסק אף הוא בחוקים ומוסכמות קולנועיות. סרטי הז'אנר הטובים הם סרטים שמצליחים לבחון את החוקים האלה. 'לה לה לנד', מלבד שימוש בשוטים ארוכים מאד עמוסי ניצבים ותיאומים (דבר שהפך לאופנה הוליוודית לאחרונה- ע"ע 'בירדמן', 'האיש שנולד מחדש' וכיוב') בעיקר זורק את המראה של סרטים ישנים ומוכרים לזמננו, אבל לא אומר עליהם שום דבר מעבר לכך. לעומתו 'באש ובמים' לוקח את חוקי ז'אנר המערבון ומצליח להפוך אותם לרלוונטיים ולמתפקדים כקולנוע מורכב עלילתית ואסטתית. מקנזי משתמש בשוטים ארוכים לא במטרה להרהיב (Dazzle) אלא כדי לנטוע את הסרט במקומות ריאליסטיים וכואבים יותר. 'במפגש' אפשר לפגוש את אחד מהשוטים הארוכים והיפים ביותר בקולנוע בפעם הראשונה בה מביטה לואיז מהמסוק על החללית של החוצנים שברקע העננים גולשים במדרון ההרים.
מתוך 'המפגש' צילום: ברדפורד יאנג
ואולי פה נמצא שורש הקונפליקט. 'באש ובמים', ו'מנצ'סטר ליד הים' מציגים את מציאות אמריקאית אכזרית הרחוקה שנות אור מהחלום האמריקאי אותו מנסה שאזל לדחוס לגרונות צופיו משל היו אווזי פטם. שניהם מצטלמים בשוליים, בעיירות ספר פריפריאליות עניות, גיבוריהם הם אנשים עניים בפנים היבשת או בצפונה, שנזנחו על ידי הכלכלה הקפיטליסטית שהרסה את תעשיית ה-low tech האמריקאית. השוט הראשון של 'באש ובמים' מציג גרפיטי: 3 tours in Iraq but no bailout for people like us. טקסט פוליטי היוצא נגד כל התפיסה ש'לה לה לנד' כל כך משתדל לתחזק. וזו אולי הסיבה העיקרית שסיכוייהם לזכות נמוכים יותר, הם לא מוכרים אשליות, אלא מדברים על המציאות הכואבת שרק קולנוע טוב יכול להטיח בפניך.
'המפגש' מדבר על קולנוע, רק בלי לצעוק לך באוזן. היכולת לנוע בזמן ובחלל מתאפשרת אך ורק תודות לעריכה. כאשר תודעת הגיבור מתנתקת מהווה, ומעבר לכך, כאשר הסיפור נרקם בכמה מישורי זמן במקביל, דהיינו בהווה ובעתיד, הסרט נעשה רפלקסיבי, כלומר חושף את המנגנון הקולנועי, סרט שיודע שהוא סרט. כאשר הצופים מבינים כי ההתחלה של הסרט, היא חלק מסופו, שהזמן הוא לא לינארי אלא מעגלי, רק אז אתה מבין את סדר גודל היצירה שהיא סרט באורך מלא.
בעוד הסרטים 'באש ובמים' ו'המפגש' ו'מנצ'סטר ליד הים' גרמו לי לחשוב הרבה על מהו קולנוע ואיך הוא מתפקד. דווקא 'לה לה לנד' שנעשה כמו במיוחד לחובבי קולנוע וסינופילים מושבעים, בעיקר אכזב אותי. באתי במטרה לאהוב אותו, לחגוג אותו. יש דברים שאי אפשר לקחת ממנו: הצילום ההפקה הגרנדיוזית, הצבעים, המוזיקה, וגם הניסיון להחזיר לאופנה את ז'אנר המחזמר הקולנועי. אני אפילו זמזמתי את City of Stars כמה זמן לאחר הצפיות. אך בעוד ש'לה לה לנד'
הוא סרט עם כמה חלקים טובים. שלושת הסרטים שמתמודדים מולו גדולים מסך חלקם וזה מה שהופך אותם לסרטים טובים, ואפילו גדולים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה