 |
| הפינגווין, HBO MAX |
ביום שני האחרון הסתיימה 'הפינגווין'. מיני סדרה בת 8 פרקים מבית HBO, שהיא למעשה ספין-אוף לסרט 'הבאטמן' של מאט ריבס משנה שעברה, זה עם רוברט פטינסון מתחת לברדס, בעיבוד חדש ודי מוצלח לטעמי.
'הפינגווין' עוקבת אחר דמותו של אוסוולד קובלפוט, aka פינגווין, המגולם לעילא על ידי קולין פארל. פארל קבור תחת שכבות איפור רבות, תוספת סנטר וכרס גדולה, דילול שיער וצלקות, מצליח לערבב ביחד כמה מרכיבי גנגסטרים שלחובבי הז'אנר יזכירו את גינוניו של טוני סופרנו פינת מייקל קורליאונה. איזשהי איכות ג'נטלמנית לצד התפרצויות אלימות פסיכוטיות.
הסדרה מלווה את דרכו של אוז בעולם
הפשיעה המאורגנת של גותהאם, היישר אחרי אירועי 'הבאטמן' שכללו את רציחתו של ראש
משפחת פשע מרכזית בעיר, קרמיין פלקון (ג'ון טורטורו בסרט), על ידי טרוריסט בשם ה-the Riddler
(פול דאנו). אותו Riddler
פיצץ חלקים נרחבים בגותאהם בדרכו לחשוף את השחיתות המוניציפלית בעיר-
הון-שלטון-עולם תחתון והקשר של אביו של ברוס וויין לרקבון השחיתות שמכלה את גותאהם
מבפנים.
בשונה מ'הבאטמן', למעט פגמים מולדים ועיוותים גופניים אין ב'הפינגווין' שום גלימות
או גיבורים שחותרים לקתרזיס מנחם. מדובר בסדרה מציאותית עד כאב, עם מהלך עלילתי
מהודק שבבסיסו מלחמות גנגסטרים על שליטה בעיר. כאשר הקלף המרכזי הוא עסקי הסחר
בסמים המהווים את קו הכנסת המזומנים המרכזי.
לאחר מותו של פלקון האב, השטח גועש ורועש
במלחמות אגו ושאיפות אישיות של דמויות רבות, ובמרכזן מהדס לו הפינגווין של פארל. כבר
בפרק הראשון בסדרה הוא רוצח את יורש העצר של אמפריית פלקון, אלברט, בפרץ
אימפולסיבי. כשהוא חמוש בנכלוליות, בגידות, שקרים ואופרטוניזם קר ומחליא, מתקדם הפינגווין
צעד צעד אל עבר שליטה במנועי הפשע המאורגן בעיר.
 |
| הפינגווין וסופיה פלקון (מתוך The Penguin) |
אל תוך הבלאגן הפלילי והמדמם- הסדרה די גרפית בדימויי האלימות - מצטרפת סוכנת כאוס נוספת, סופיה פלקון (כריסטין מיליוטי), הבת של הבוס לשעבר, משתחררת מתקופת מאסר-אשפוז ממושכת בארקהאם, מוסד חולי הנפש של גותהאם, לאחר שהופללה ברצח נשים רבות.
סופיה מתגלה כדמות עמוקה ומעניינת עם עבר מורכב וכואב הודות לאביה ראש משפחת פלקון. ועכשיו כמשוחררת, לסופיה שאיפות משלה לעסקי המשפחה ולעיר עצמה. רצח אחיה, טורף את הקלפים והסדרה מתחילה כאשר איש לא יודע מי רצח את אחיה.
 |
| מתוך The Penguin HBO MAX |
תקופה מעניינת בארצות הברית, ובעולם כולו לסדרה שמתמקדת בקריסה של מערכות ממסדיות רשמיות אחרי אסונות. הפיצוץ שסיפק ספקטקל מרשים בסרט 'הבאטמן' הופך לסיפור רקע אכזרי עבור המגויס הראשון לסגנו של הפינגווין, ויקטור (רנזי פליז) בו איבד את משפחתו.
דמותו צובעת את השפעות השחיתות השלטונית שבאטמן וה-Riddler התמודדו עימן בקומות הגבוהות בצבעים אנושיים וקטנים. השלכות ממשל מושחת מוצגות באופן הכי ארצי שיש דרך דימויים רבים של הזנחת שכונות בעיר, בעיית תשתיות וחשמל, ובעיקר התפרקות חברתית כללית הבאה לידי ביטוי במגפת התמכרות לסמים קשים. כאשר המשטרה והעיריה לא באירוע, ומפנות את תשומת ליבן בעיקר לשכונות העשירות, ומעלימות עין מפעילות פלילית עקב שימון קבוע על ידי משפחות הפשע.
דבר זה הופך את דמותו של הפינגווין למורכבת עוד יותר, וכזאת אשר עוצבה על ידי הדמות המשנה הכי חשובה בסדרה- העיר גותהאם. באחד הפרקים המוקדמים בסדרה הוא שוטח את משנתו בפני ויקטור ומפיח בו אידיאולוגיה אלטרנטיבית ל'חלום האמריקאי' הגוסס, אידיאולוגיה אשר זונחת את החוק והמוסר הישר, לא רק בגלל 'רשע' כללי, אלא כתולדה של נסיבות החיים, התפוררות המוסדות שאמורות להגן ולטפל באזרח הקטן.
הפינגווין מציע לו אלטרנטיבה שלטונית, אוטונומיה חוקתית ומוסרית, לאור כשלונם ואוזלת ידם של המנגנונים הקונבנציונאליים שהושחתו על ידי אותם כוחות שהפינגווין עצמו נלחם בהם. רוצה לומר, אם המשטרה מושחתת בעקבות משפחות הפשע והכסף שלהם, הילחם במשטרה ובמשפחות הפשע השולטות, בכדי שיראו שאתה שווה.
יש כאן התפרקות של אידיאולוגיית החלום האמריקאי שגורס כי אם תעבוד קשה, תרוויח ותחיה חיה רווחה בשלום ובשוויון, אל עבר חוקי ג'ונגל בהם אתה חייב להיות חזק, ואם לא חזק אז מעורר יראה.
בתוך התפיסה הזאת, נמצא גם המנוע הרגשי המרכזי של דמותו של הפינגווין. מעבר לרמזי סוציופתיות וחוסר חמלה, הרגישות המרכזית של דמותו נעה סביב אפיונו כדמות שוליים, מכוער ושמן, מעוות וצולע, שמגיל צעיר זלזלו בו. בדירת מסתור הוא מצפין את אמו, המשפחה היחידה שלו. יחסיו עמה מבוססים על תפיסתו שהוא אף פעם לא היה טוב מספיק עבורה, במיוחד אל מול שני אחיו אשר מתו בילדותם. "העיר לקחה אותם" הוא מספר בתחילת הסדרה, אך למעשה אופן מותם הוא סוד אשר מוסיף נופך מזעזע לאפיון דמותו של אוז בפרק הסיום של הסדרה.
 |
| מתוך The Penguiin HBO MAX |
כל ההתפרצויות האלימות של הפינגווין סובבות סביב הפצע הזה של הדמות- חוסר כבוד, זלזול או סתם התבדחות על מראהו מובילות לסצינות אלימות ורנדומליות כמעט, שמוציאות אותו משלוותו, ולעיתים אף חותרות תחת תוכניותיו ותמרוניו הרבים בסדרה. ביחד עם הרגישות והחולשה שהוא מציג מול דמות אימו, והתפיסה האידיאולוגית המוצקה שבה אין אף אחד שידאג לך בעיר הזאת, מעצבות את דמותו כגנגסטר הרגיש והפסיכופט.
היחסים עם האם, שניים רק לאפיון המרכזי והוא היעדר האב. של אוז ושל סופיה כאחד. על אביו של הפינגווין לא למדנו כלל בעונה הזאת של הפינגווין. יתמותה של סופיה, לעומת זאת, עוברת טיפול אשר צובע אותה בצבעים של שחרור ושבירת דיכוי מבית. האב שהתגלה כרוצח נשים, כולל את אמה של סופיה, הפליל אותה בפשעיו, וכלא אותה במוסד אכזרי ודכאני עוד יותר.
היעדר דמות האב ממשיך את הקו של ניפוץ הפנטזיה של החלום האמריקאי, כאשר אין מי שידריך, ילווה ויתמוך. עולם הסדרה (או היקום הקולנועי אם תרצו) משאיר אותנו הצופים יתומים, האבות רוצחי נשים מושחתים, והאמהות קורבנות אלימות במקרה של סופיה, או חולות דמנטיות במקרה של אוז.
הטיפול ביחסי הורים ילדים שונה מהטיפול של 'הסופרנוס'. אין כאן ספה בקליניקה ופסיכיאטרית עם חצאית קצרה ומשקפיים, אבל יש כאן רגעים הגותיים על רגשות ועלבונות, על השפעת נסיבות החיים על הבנאדם שאתה גדל להיות ובעיקר על האכזבה מהחברה ומוסדותיה כשאתה חלש ונטול אמצעים או קשרים. הפינגווין הוא למעשה פרח השכונות, נלחם בצורה אכזרית מול הדיכוי הממוסד המושחת. וכאן גם שוכן הקסם של הדמות שפארל מגלם בצורה מהפנטת, עם תצוגות משחק נהדרת. סט הערכים מעוות, אבל יכולות ההזדהות מרקיעות שחקים.
במשך כל הצפייה בסדרה רעיונות רבים בה התחברו לי עם להיט הנטפליקס התורן 'Rebel Ridge' בכיכובו של אהרון פייר. הסרט עוקב אחר טרי רי'צמונד, בחור שחור לוחם מארין משוחרר שבבוקר בהיר אחד, כשהוא בדרכו לשחרר את בן דודו בערבות על פשע זעיר, נתקל בשוטרים אשר מחרימים את דמי הערבות שעליו. בדרכו לשחרר את הכסף שהוחרם על לא עוול בכפיו, נתקל לוחם המארין המשוחרר במערכת מקומית מושחתת ורקובה אשר סיימה לשרת את האזרח הקטן, ודואגת לבעלי השררה- משרד השריף המקומי והעיריה.
 |
| האזרח הקטן מול המערכת (מתוך Rebel Ridge- Netflix) |
בדומה לפינגווין, גם כאן, כאשר האפשרויות החוקיות מול הממסד ממצות את עצמן, וזה קורה מהר מאד, מגלה רי'צמונד שהוא האזרח הקטן שלא נספר, כזה שנפל במקרה (או שלא) מהאופניים שלו היישר אל תוך תוף המערבל כסף, כבוד וכח, בממסד שכבר מזמן לא מתבייש לומר שהוא לא מקיים את היעוד שלשמו הוקם.
ב Rebel Ridge המשטרה לא עסוקה בהגנה על האזרח אלא בדיכויו. העיריה לא עסוקה בשיפור חיי התושבים אלא בעשיקתם ושימור כוחה. המוסדות שאמורים למנוע מצבים אלה- קרי בתי המשפט- מקבלים שוחד בצורות שונות משני האחרונים. אז מה נותר לאזרח הקטן במצב כזה? אליבא דרי'צמונד והפינגווין, להחזיר לעצמו את המונופול על האלימות, ולהפנות אותה חזרה אל עבר הממסד.
ב Rebel Ridge האלימות הזאת מאופקת בצורה קיצונית. ריצ'מונד משתדל להפעיל כמה שפחות אלימות, ולירות כמה שפחות כדורים. הוא מדריך קרב פנים אל פנים במארינס, וברב הסרט הוא משתדל להפעיל אלימות לא קטלנית, וגם זה רק כאשר כל האפשרויות לניהול הסכסוך בשלום מוצו. להבדיל, הפינגווין נוקט באלימות קיצונית כל פעם שצריך, או כשדורכים לו על היבלות. כאשר הוא ניגש לחבר מועצת העיר במגרש חניה הוא לא מפעיל אלימות עד שחבר המועצה מזלזל ומקטין אותו ביחס לבוסים בהם הפינגווין עצמו נלחם.
בעוד ניתן בבירור לראות איך 'הפינגווין' גדלה על ברכיה של 'הסופרנוס' בכל מה שקשור למניירות ולאפיון הדמות של הפינגווין עצמו. פרק הסיום בכלל, וסצינת הסיום עם סופיה ברכב בפרט, מהדהדת את מהלכו של מייקל קורליאונה בחלק הראשון של 'הסנדק'. השתלטות על עולם הפשע דווקא מתוך המקום שבו כולם הניחו שאתה חלש, קטן ולא מתאים, כזה שתמיד מתעלמים ממנו ולא מעריכים אותו, כאלה שאומרים להם תמיד שיש יורשים מתאימים יותר לכח ולכסף.
הפינגווין, מצליח לרתום סביבו דמויות רבות שזה המניע שלהם, לא כסף ולא נאמנות, אלא התחושה שלא רואים אותם, שלא מעריכים אותם, שמזלזלים בהם, שהם לא שווים, לא תקציבים ולא בטחון. שהם למעשה אנחנו, האזרח הקטן. והוא אחד משלנו. ואז ביחד, בדיוק כמו בסצינת ההטבלה של בנו של מייקל קורלאון בסוף 'הסנדק' הם מחסלים את שדרת הפיקוד המבוגרת והשבעה. מכניסים דם חדש, דם צעיר, ושאפתני, הנטייה האדיפלית לרצח האב.
 |
| מתוך The Penguin HBO MAX |
שתי היצירות הללו מציגות את אותו רעיון. אחת מתנהלת לאור היום (Rebel Ridge) והיא בצורת מותחן אקשן, והשנינ מתנהלת בחסות החשכה, לפעמים מתחת לאדמה ('הפינגווין') כמיני סדרת דרמה. בעברית היתי מצביע על 'מניאק' שמנגנת את אותה המנגינה. יצירות עכשוויות שמספרות לנו את מה שאני מניח רבים מרגישים, שננטשנו, שהמערכות הפקירו אותנו, שאנחנו לבד, שאף אחד לא בא להציל אותנו, לא כי הוא לא יכול, אלא כי זה פשוט לא משתלם, ושכדאי שנתחיל לדאוג לעצמנו. מי באור, מי בחושך.
