כשהייתי ילד אני זוכר איך הבית תמיד נראה שונה כאשר התרוקן מיושביו. תחושה מוזרה של זרות. לעיתים מאיימת. עם ההתבגרות התחושה לא משתנה, אך הזרות גדלה בעיקר כאשר הנפש היא זו שמתרוקנת. ניכור, חרדה, פרויד כתב על כך רבות, על ההרגשה הזו שהבית המוכר הופך לזר- בגרמנית יש מילה שמתארת את התחושה הזו, לעברית היא מתרגמת כמאוים.
אזהרת ספויילר- הדיון בסרט מכיל פרטי עלילה וניתוחים
על הנימים הללו פורט סרטו החדש של ערן קולירין 'מעבר להרים ולגבעות', שעלה בשבוע שעבר לאקרנים ברחבי הארץ. על פניו הסרט מתעסק במשפחה בורגנית לבנה המתגוררת אי שם בפרבריה הנינוחים של ישראל, מודיעין בואכה מכבים רעות כמשל ל- Suburbia הישראלית, היכולה להיות גם ירושלים, כפר סבא, כרמי יוסף או עמק חפר. דוד גרינבאום (אלון פדות) משתחרר מצבא הקבע וחוזר אל משפחתו שנראה כמו התרגלה להתנהל בהעדרו. הוא מחוסר עבודה, יושב מול הטלוויזיה בסלון הגדול בביתו, רוחץ את רכבו, יוצא לראיונות עבודה מול מנהלים צעירים ממנו נוסע משתעמם. משבר אמצע החיים של גברים לבנים אמידים.
יפעת, בתו (מילי עשת) נמצאת בגיל המרד. בעוד הקשר בינה לבין אביה נראה תקין, היא בודקת את גבולות מעמדה ונמשכת אל מעבר להרים ולגבעות, דהיינו אל הצד הפלסטיני של המשוואה. היא משתתפת בהפגנות ובטוחה שתשנה את העולם. אשתו רינה (שירי נדב נאור) היא מורה לספרות. שהיא לא מלמדת היא משתתפת בהרצאות בית בנושאי תרבות שונים, דימויים אירוטיים בספרות עברית, שינויי הסולמות בלחנים לפני ואחרי הקמת הבית היהודי בארץ ישראל וכולי וכולי. בין לבין היא מתחילה פלירט עם אחד מתלמידיה. ועומרי (נועם אימבר) בנו, שלמרות תפקידו הקטן יחסית, נותן תצוגת משחק מרשימה בסצינה נהדרת, מלאה באנרגיה ודיקציה שבורה. או כמו ששנו חכמים: אין תפקידים קטנים.
סרטו הראשון באורך מלא של ערן קולירין 'ביקור התזמורת' מציג את החצר האחורית של מדינת ישראל. הוא מתרחש בעיר ספר דרומית ומדבר בשפת השוליים הרחוקה מהמיינסטרים, כפי שהיא נראת בעיניו של זר מוחלט: המנצח של התזמורת המשטרית של אלכסנדריה. ואילו 'מעבר להרים ולגבעות' מציג משפחה שאין אחד בישראל שלא יוכל להזדהות עמה, ואם לא להזדהות לפחות לזהות את מרכיבי האישיות שלה במשפחתו, חבריו, שכניו.
קולירין בחר את הארכיטיפ הישראלי המעמד ביניימי ונראה כאילו יש לו חשבון פתוח עם הציבור הזה. בראיון שנתן ליאיר רווה (סינמסקופ) ברדיו הקצה הוא מספר כי הוא בעצמו בא מהישראליות הלבנה והסאחית הזו (מילותיו שלו), זו שמקשיבה לשלמה ארצי וגרה בפרבריה הנוחים. גם הסרט עצמו לא מבקר או מגחיך את הדמויות, להפך הוא מציג אותן באור מלא, בפול שוטים וקלוזאפים שמוארים לעילא תודות לעבודתו המרשימה של שי גולדמן הצלם (לאחרונה יצא לי לפגוש את עבודתו של גולדמן גם בסרטו האחרון והמהמם של נדב לפיד 'מיומנו של צלם חתונות'). הסרט משופע בתנועות מצלמה המזכירות לפרקים קולנוע הוליוודי, עם דגש חזק על תנועת הדולי האיטית קדימה ואחורה מהאובייקטים לצד שוטים סטטים עם המון עבודה של תנועה בפריים, וכמובן שוט הפתיחה ושוט הסיום.
אם למשוך את קצה החוט מפוסט האוסקרים, קולירין מצטרף לגדולים ומשתמש בצורה חכמה בשוט הארוך הרציף נטול העריכה- מה קוראים אותו one shot. 'מעבר להרים ולגבעות' נפתח במסיבת השחרור של דוד, הסצינה המצולמת בוואן שוט, מציגה את להקת פיקוד כלשהו מזמרת את שיר פרידה של שלמה ארצי והמצלמה זזה במרחב של שלהי המסיבה.
המיזנסצנה משתנה והתחושה שנוצרת מחזקת את הפן הריאליסטי של הסרט וכמו משכיחה את העובדה שאנחנו צופים בסרט. אבל קולירין חכם מזה, הוא שם זמרת אתיופית שמשירה מבט בפינה של הפריים. הדואליות הזו, שמצד אחד מנסה להטמיע ריאליסטיות קולנעית ומן הצד השני מנסה לחשוף את המנגנון יוצרת סוג של דיסוננס. אותו דיסוננס מנהל את חיי היומיום שלנו פה, יושבים על הגדר, רגל פה רגל שם, חיים בלבנט, משחקים באירופה.
לקראת סוף הסרט דוד גרינבאום מטיח באשתו ש"לא יצליחו לשכנע אותו שאנחנו הרעים בסיפור". מי זה אנחנו? האם זו ישראל? האם המשפחה הזו היא היא ישראל ישראלי? אני כלל לא בטוח, משפחה זו היא דימוי של במאי שבע, שזה סרטו השלישי באורך מלא בהפקת יולי אוגוסט (גילוי נאות: אילון רצ'ובסקי המפיק לימד אותי במסגרת התואר הראשון בקולנוע). בעוד 'ביקור התזמורת' סרטו הראשון מציג את הפריפריה באור מלא וזכה לתשבוחות והצלחות בארץ ומעבר לים. 'מעבר להרים ולגבעות' מציג את המרכז השבע והנינוח. כבר ב 1930 אמרה רחל 'רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי' ונראה כי הדבר ניכר היטב גם בכתיבה של במאים- או כמו שמישהי חכמה אמרה לי השנה תת מודע מתבטא כשפה.
קולירין מבקש מהצופה לא להישאר אדיש כלל. דמויותיו מביטות לפרקים אל תוך המצלמה . מהלך שנתפס כפעולה רפלקסיבית שבאה לחשוף את המנגנון הקולנועי ולשבור את הקיר הרביעי החוצץ בין הסרט לצופיו היושבים באולם החשוך. את 'מעבר להרים ולגבעות' תפסתי בבאר שבע במתחם yes Planet בהקרנה כמו פרטית, רק אני וזוגתי היינו באולם. הפונקציה הזו של דמות הצופה בצופים היא מעניינת. כאשר דמות מישירה מבט אל המצלמה היא, ביחד עם הסרט, מכריזות כי הן מכירות בעובדה שהן סרט. אבל מעבר לכך בשילוב עם העלילה הייחודית, הדמויות הלוקיישנים המצטלמים הקצב והאווירה הם מעלות שאלה. הן שואלות: אתם רואים?
הפונקציה של היישרת מבט אל הצופה, יש בה פעולה שהקולנוע מנסה לעשות באופן תדיר- הזרה. להפוך משהו מוכר לזר. אחת הסצינות המרשימות בסרט היא תרגיל הירידה למקלטים שמצטלם בבית הספר. בישראל, או אם תרצו posttrauma-nation, אנחנו כבר איננו רואים את השיגעון שיש בלתרגל מיליוני ילדים איך צריך לרדת למקלטים פעמיים בשנה. שלא לדבר על הפעמים שלא מדובר בתרגיל. קולירין ביים סצינה מבריקה קולנועית, עם קצב ואווירה פיוטית המשתלבת באופן מדהים באווירה האופיינית, שמא נאמר אוטריסטית, של סרטו.
מתוך 'מעבר להרים ולגבעות' צילום: שי גולדמן
השאלה הזו, ה"אתם רואים מה הולך פה?", מגיעה לשיאה עם שוט הסיום. אחד השוטים היותר מיוחדים שראיתי בקולנוע הישראלי בתקופה האחרונה, אבל כזה שדווקא מתכתב עם אותה פונקציה של שוטי סיום של סרטים אחרים, נקרא לו לשם המשל: המכפלות. הרעיון של השוט מציג את המכפלות של הסיפורים מהסוג שראינו לאורך כל הסרט וכמו אומר: תראו כמה סיפורים כאלה יש. גם 'פרינסס' של טלי שלום עזר, משתמש בפונקציה הזו של שוט סיום כאשר הילדה אדר (שירה הס) נכנסת לבית הספר, מצולמת מהגב ומתרחקת מהמצלמה ואנו רואים את כל ילדי בית הספר מצולמים מהגב נכנסים לבית הספר. סוג של שוט המכניס את הצופה לפרופורציה. אפשר לראות את השוט הזה גם בסרטו האחרון של מונג‘יו הרומני 'בגרות', ועוד ועוד.
לאורך 'מעבר להרים ולגבעות' אנו עוקבים אחרי סיפורה של משפחת גרינבאום הזו, כל בן משפחה וסיפורו. שוט הסיום מצלם בלונג שוט את יציע האמפי של קיסריה. אלפים גודשים את היציע מקפצים ומפזזים לקול שירו בביצוע החי של שלמה ארצי 'נצמדנו'- הוא צועק בקולו הצרוד "קיסריה" שהפכה מזמן למטונימיה לתרבות פופלארית ישראלית. המצלמה משייטת על פני ההמון, ומביאה את המשפחה היקרה לפול שוט. כעת יפעת הבת משירה מבט אל המצלמה תוך כדי שהיא ומשפחתה רוקדים ונהנים. אז אתם רואים? היא שואלת במבטה הנימפתי משהו, ככה אנחנו נראים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה