היו זמנים בהוליווד- הווה, עבר וגאולה בקולנוע

א'

השיח סביב תרבות בימנו נע על מישורים של טוב-רע, ככה זה שהקפיטליזם שולט, הכל נמדד באדום או בירוק. כותרות של קליק-בייטים בישרו עם יציאת הסרט החדש של קוונטין טרנטינו 'הכי גרוע שלו עד כה' ועוד כולי וכולי הערות של מבקרים ששוכחים שבסוף אומנות, כמו דגני בוקר, זה עניין של טעם. אין באמת טוב או רע באומנות, יש אהבתי או לא אהבתי, לטעמי או לא לטעמי, התרגשתי או לא התרגשתי. כדברי המשוררת; רק את עצמי לבקר ידעתי.

 

ב'

אז עם סגירת הפינה הזו, אני יכול לומר שסרטו החדש של טרנטינו יקירי, 'היו זמנים בהוליווד' הוא מאד לטעמי. יכול להיות שהוא לא יקלע לטעמם של הרבה מאד א.נשים אחרים, המבקשים למלט את נפשם לאולמות הקולנוע בשביל תשעים דקות של אסקפיזם בווליום גבוה במזגן ומנת פופקורן וקולה במחיר מופקע, כי הוא לא מספק את הסוג הזה של הסחורה. הוא בא לדבר אתכם על קולנוע שמדבר על קולנוע. וככזה הסרט מתנהל בקצב אחר ובמבנה אחר מכל אות להיטי קופות עוטי גלימות או חידושים נוסטלגיים של בעלי חיים מדברים ונסיכות.

 

ג' קצב

הסרט נע בקצב איטי. טרנטינו הוא תסריטאי לפני שהוא במאי, והסצינות ב'היו זמנים בהוליווד' נושמות באורך אחר, עמוסות בדיאלוגים וגדושות ברפרנסים וציטוטים שאני לא סינופיל מספיק בכדי למנות את כולם. הקצב האיטי הזה נותן לנו זמן התבוננות והיכרות עם הצמד חמד שמוביל את הסרט ליאונרדו דקפריו כריק דלטון כוכב מערבוני טלוויזיה בשלהי הקריירה הנוצצת שלו, ובראד פיט כקליף בות' כפילו הפעלולן ווטרן מלחמת העולם השנייה.

במהלך הסרט נשזרת מערכת היחסים החברית-גברית הזו בעריכה מקבילה בין החיים על סט סדרות המערבונים הטלוויזיוניים והמגורים בווילות מפוארות מצדו של דלטון (דקפריו) המלוהק לתפקידי נבל בצילומי פיילוטים של סדרות בכדי להוות סוג של קרש קפיצה על גבו עבור כוכבים צעירים בתחילת הקריירה שלהם. לבין בות' המתפקד כנהג האישי ונושא כליו של דלטון המתגורר בקראוון מצ'וקמק עם כלבת הפיטבול שלו ברנדי. בעוד זה מתאפר ומתלבש בקרוואן, דלטון מסדר את האנטנה בביתו, ומנסה להשיג חלטורות כפעלולן בתעשיית הטלוויזיה המשתנה של שלהי שנות השישים באולפנים בהוליווד, ומגלה בטעות על כת היפית משיחית סודית ומטורללת.

בתוך כל אלה שכנו החדש של דלטון בגבעות הוליווד הוא הבמאי המוערך רומן פולנסקי וזוגתו השחקנית שרון טייט (בגילומה של מרגו רובי). דלטון מתלהב מהעובדה שהבמאי הפולני המוערך עבר להתגורר בשכונה והוא בטוח שהוא במרחק מסיבת בריכה הוליוודית אחת מלהתלהק לאחד מסרטיו.

שם אנחנו נחשפים לאט לאט גם לדמותה של טייט בגילומה של רובי, אשר מגלה לנו את הפערים בין שחקני הקולנוע לטלוויזיה, הדרך בה נצרכים הטקסטים בשני מדיומים השונים האלה, השפעתם על הצופים, איך נראים ונשמעים צופי קולנוע לעומת טלווזיה ועוד.

כל אלה ועוד מתאפשרים הודות לאותו קצת איטי, נינוח ומוקפד לעילה תחת ידו של טרנטינו כבמאי המוציא משחקני השורה הראשונה שלו כמה רגעי משחק מרהיבים. חלקם אפילו בשוט אחד עם מינימום עריכה ומקסימום בימוי. והכל מצולם בסגנון מוקפד על ידי רוברט ריצארדסון שצילם גם את קיל ביל 1+2, ממזרים חסרי כבוד, ג'אנגו ואת שמונת השנואים.

ד' מבנה

חשוב לזכור שטרנטינו הוא תסריטאי לפני שהוא במאי. וכאחד שעשה את הקריירה שלו מסרטים המתנגדים למבנה ההוליוודי הקלאסי של שלוש מערכות בתשעים דקות, הסרט הזה ממשיך את הקו. ריבוי הדמויות, האפיזודות, והקטעים ה'לא קשורים' לכאורה, מתנקזים כולם וכולן לרגע שיא, אלים מדמם וקורע מצחוק, בן כמעט עשרים דקות בסוף הסרט.

והרגע הקצר הזה מצליח להיות שיא קאטרתי בין שיאים במהלך הסרט, מכוון שאנחנו מגיעים אליו אחרי כמעט שעתיים של בניית דמויות מוקפדת ומורכבת, שנראתה איטית ומנומנמת. אך למעשה טרנטינו מעצב את העולם והדמויות בעדינות וברגישות בכדי לנפץ אותו בצורה ויזואלית ונרטיבית עם קורטוב דם וצעקות.

גילוי נאות, לא ידעתי דבר וחצי דבר על סיפור הרקע של הסרט בטרם הלכתי לצפות בו. באופן כללי אני אוהב לקרוא דברים על סרטים רק לאחר צפייה בכדי להגיע אליהם כמה שיותר פתוח ונוטל דעות קדומות. בגלל זה אני ממליץ תמיד לקרוא את ניתוחי לאחר הצפייה בכדי לתת לכל אחת את האפשרות לצפות בסרט/סדרה בדרכה, לגבש דעה משל עצמה ורק אז לעמת אותה עם תפיסתי.

הקריאה שחכתה לי בערך הויקיפדיה על מעשה הטבח של חברי משפחת מנסון בוילה שבדרך סיאלו 10050 היתה מזעזעת וגרמה לי להזיל דמעה. רק אז הבנתי את המהלך של טרנטינו בסרט הזה ובסרטו הקודם 'ג'אנגו ללא מעצורים' ובסרטו הקודם קודם 'ממזרים חסרי כבוד'- גאולה דרך קולנוע.

טרנטינו עושה סרטים על קולנוע את זה כולנו כבר יודעים. הדימויים בסרטיו הם שחזורים, מחוות, ציטוטים וקריצות לסרטים אחרים. כולם מכירים את המור"ק בו הוא צפה באלף סרטים בכל משמרת כשעבד בספריית קלטות וידאו וכו'. לכן הסרטים שלו שואפים להיות סרטי קולנוע בהגדרה. לא חיקוי של המציאות, קולנוע שהוא קולנוע שיודע את זה. בגלל זה שווה לראות את סרטיו על מסך גדול.

אז כשטרנטינו לוקח חתיכת סיפור טראגי על שחקנית בהריון בחודש שמיני שנדקרת באכזריות על ידי חברי כת מוסתים ורצחניים אי שם בשנות השישים יחד עם האורחים בביתה, ומשנה קצת את העובדות ואת התוצאות הוא עושה את זה בתוך סרט ואז יש לו חופש לתת לסיפור הזה גאולה.

בג'אנגו, נתן QT דרור לעבד שחור לעלות על סוס עם צלף אוסטרו-הוגנרי ולטבוח בבעלי האדמות והעבדים ולדהור אל עבר השקיעה עם אהובתו. בממזרים נתן ליהודייה לשרוף את הנאצים באולם קולנוע, ותוך כדי שהוא הורג את ביל הוא השיב למדוכאת הנצחית את בתה ואת חירותה.

אך אל תטעו, נקודת השיא של הסרט היא הגאולה האמתית של הגיבור ריק דלטון, אשר לאחר מקרה הטבח שנחסך בסרט הזה זוכה להזדמנות להתרועע בחברת שכניו החדשים ואולי אף לככב בסרטו החדש של פולנסקי.

בתוך כל הסצינות אפשר למצוא חלקים בהם טרנטינו מצטט את עצמו. חלקים מתוך כל סרטיו שזורים גם הם בתוך הסרט הזה, חלקם מופיעים ממש כדימויים קולנועיים זהים, חלקם כמחוות עריכה וחלקם כפריטים כמו חברת הסיגריות Red Apple. עוקבי סרטיו של הבמאי יהנו לזהות.

 

ה' הזמנים של היום

חזרה לתקופה הזו שלנו המאופיינת בהצפת תוכן ובפלטפורמות שידור שונות סטרימרים ו-VOD, הגורמת לרשתות השידור להשקיע כסף גדול המביא שחקנים גדולים לסדרות טלוויזיה. לדוגמה 'שקרים קטנים גדולים' שהנחיתה כוכבות קולנוע ענקיות היישר אל המסך הקטן. זו בדיוק המגמה אותה מאתגר טרטינו ב'היו זמנים בהוליווד'.

דמותו של דלטון (דקפריו) מנסה את הכוון ההפוך, כוכב טלוויזיה בשלהי הקריירה שלו מחפש ישועה והכרה בקולנוע המתחיל להרים את ראשו ולהתפס כיוקרתי ואומנותי כשבמאים צעירים ומוכשרים מכל העולם מתחילים לעשות לעצמם שם.

אז הוא פורש אל מעבר לים בכדי לעבוד בתעשייה פחות זוהרת ועושה כמה 'מערבוני ספגטי' איטלקיים, ז'אנר הנחשב נחות יותר קולנועית. כשבחזרתו והאירועים הקורים לאחר מכן, מאפשרים לו לבסוף להתרועע עם הבמאים עמם הוא שואף לעבוד.

יוכיח את זה שוט החוזר בסרט בו רואים פעם ראשונה את רומן פולנסקי (בגילומו של רפאל זוואיארושה) נוחת בשדה התעופה ולצידו שרון טייט (מרגו רובי) ואז את ריק דלטון עצמו (דקפריו) שב מאירופה עם רעייתו ומצולמים באותו אופן בדיוק, לבושים באותו סטייל. שניהם לאחר עשיית סרטים באירופה.

אולי כאן מופיעה איזו משאלת לב של במאי גדול לחזור לימיו הזוהרים של הקולנוע כקדם, כשסרטים היו עושים קופות ושמות בעולם התרבות בלי לאחד יקומים של גיבורי על ולהנפיש חיות מזמרות? תקופה שבה סף הגירוי של הצופים היה יכול לשרוד סרט של שעתיים שמתבסס על דיאלוגים מושחזים של דמויות חד פעמיות ברגעי שיא ושפל יומיומיים המתובלים בקולנוע. זאת מבלי לחכות לסצינה אחת מדממת שתגרום למבקרים ולצופים להתעורר ולהסיט את תשומת הלב מהפיד הבלתי נגמר של בחורות בבגדי ים וחתולים בפלאפון.