טראומת המקרבן הוא הנושא המרכזי של התזה שלי. מדובר במצב של סתירה מוסרית עמוקה בין התפיסה של אדם את עצמו לבין מעשה זוועה שביצע או היה שותף לו. החוקרת הישראלית רעיה מורג מונה חמישה מאפיינים של טראומת המקרבן בקולנוע ישראלי תיעודי, והיא מכנה אותם משברים. אני משכתי את כתיבתה אל הטלוויזיה הישראלית, ולאורה אני מנתח וחוקר את 'הנערים' (Our Boys, HBO, 2019), סדרה ישראלית שהעוקבים אחרי כבר קראו לא אחת אודותיה, עליה גם דברתי בכנסים באוניברסיטת בולוניה וב NYU.
אתמול, צפיתי
ב'איזור העניין' (Zone of Interest, Jonathan Glazer, 2023). קופרודוקציה אמריקאית-אנגלית-פולנית,
אודות רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ, שהתגורר עם אשתו וילדיו בתוך מחנה ההשמדה
אושוויץ. הסרט מתרחש בשנת 1943, שיא התפוקה של מפעל ההשמדה הנאצי ברוח הפתרון
הסופי, רגע לפני התחלת השמדת יהדות הונגריה.
את
הסרט צילם לוקס זאל (Łukasz Żal), באסתטיקה ייחודית ומרהיבה, ובעיקר
עתירת לונג-שוטים. בחירה אשר מדגישה את המתח שנמצא בבסיס המחשבה שלי על הסרט
וחיבורו לטראומת המקרבן.
אחד
המאפיינים של טראומת המקרבן בקולנוע הוא משבר הגילוי (Crisis
of Disclosure). משבר
זה עוסק ביכולות ההסתרה של הטקסט. מדובר, עם כן, במאפיין אסתטי הבוחן איך הסרט, או
הסדרה, מסתירים דברים מפני הצופה. 'איזור העניין' מצטיין בנושא הזה, מסתיר מהעין
ומגלה לאוזן.
הבית
של משפחת הס נמצא בלב ליבה של הזוועה הכי נוראה שידעה האנושות. חומה פנימית גבוהה
מסתירה את הנעשה מעבר לה. גגות הצריפים, ארובות, ועשן רכבות הטרנספרים הלא פוסקים
מבליחים בקצוות העליונים של הפריים בנימות ויזואליות מינימליות, שמתחרות על תשומת
הלב עם הנעשה בחלקה הפנימי של החומה.
חלונות
הקומה השניה של הבית עטויי וילונות עבים וחסומים, ומדי פעם מבליחה מבעדם הזוועה:
ארובה רושפת אש במרחק, עשן הקטר, ועוד דימויים המוכרים לכל בוגר 12 שנות לימוד
ישראליות. על אחת כמה וכמה ליוצאי המשלחות לפולין.
הלונג-שוט
הוא בחירה ויזואלית החוקרת את המרחב, נותנת לו קונטקסט ומדגישה את היחס בין המרחב לדמויות
הפועלות בו. כאשר משולבת בו אסתטיקת ההסתרה הנרחבת, בה נוקטים גלזר הבמאי וזאל
הצלם נוצר מתח אסתטי: לונג-שוטים שמסתירים.
לא
חקרתי את מבנה האישיות הנציונל-סוציאליסטי, אבל מהקצת ששמעתי בכמה סרטים תיעודיים
וספרים, הנאצים התמחו בהסתרת מעשיהם. וגם הס עצמו ומשפחתו, עסוקים בהסתרה של
רגשותיהם ומחשבותיהם סביב חלקם המשמעותי במפעל המוות הנורא שמעבר לגדר.
אך לא
אלמן הקולנוע. יש עד, או שמא נכון יותר הד (?) לייצוג החזותי הרחב והחסום הזה. פס
הקול. ממנו דבר לא נמלט: צעקות, זעקות, נביחות כלבים, יריות, שאון הרכבות הנורא,
אופנועים ועוד יריות, בודדות רחוקות ועמומות, ומין זמזום תמידי טורדני ובלתי נלאה
חורכים את פס הקול של הסרט ומעכירים את השלווה הויזואלית שמסתירה מפעל מוות הפועל
עשרים וארבע שעות ביממה.
פס
הקול במקרה הזה מהווה למעשה את הסטת הוילון. את ההצצה לתעשיית המוות הנאצית,
למלחמה הנוראה ההיא, לסבל, לשנאה ולרוע הכל כך מסודר, קר ומחושב שניהלו הנאצים.
וכל זאת גם כשבפריים נראה ילד משחק בקוביות, עדיין מבעד לחלון סצנות נוראיות ללא
עדות ויזואלית נשמעות בצורה חודרנית ואלימה כל כך.
הדרך
להתיר ולהתיך את טראומת המקרבן היא להגיע למצב של הכרה במעשי העוול כלפי הקורבן (Acknowledgement).
ההכרה הזאת עוברת דרך גילוי אמפתיה כלפי הצד השני, זה שהתאכזרת אליו. ויש רגע אחד,
ממש בסוף הסרט, שקורע את אסתטיקת ההסתרה, במין פלאש-פורוורד של הס אל תוך מחנה
אושוויץ בימנו המשמש כמוזיאון עדות.
בסיקוונס
הזה, נראים המוצגים הנוראים ששוכנים שם כיום, כשהם עוברים ניקוי דקדקני על ידי
הצוות המפעיל את המוזיאון. החל מחדרי ההגזה, דרך המוצגים של מאות אלפי זוגות
הנעליים, הקביים והתותבות, מדי האסירים. כל אלה מאחורי זכוכיות שקופה, שצוות
הניקוי עמל על הברקתם, שוט זה מציג את ההכרה הגרמנית בעוול. מציג לראווה את שאריות
הזוועות כעדות לעוולה הכי נוראה שביצע העם הזה, כהכרה במעשיהם כלפי האנושות בכלל
והעם היהודי בפרט. מעשה שהוא הפעולה ההופכית המוחלטת לפעולת הסתרה שתוארה לעיל.
כחוקר
של תרבות פופלארית, קשה מאד לא לחשוב על ענייני הסתרה אחרים, קרובים קצת יותר. על
אינספור דימויים נוראים שלא מגיעים בכלל לעיני ואוזני הציבור בישראל, אך שוטפים את
הרשתות החברתיות ואת רשתות התקשורת הזרות. אלה לא מורידים במאום מהטראומה שלנו
כקורבנות, לא של השואה ולא של הז' באוקטובר. אך ההסתרה הנרחבת הזאת, אם היא לא
עדות ב LIVE לטראומת המקרבן שלנו, אני לא יודע מה כן. הלוואי
ונתעורר, נפסיק להסתיר, ונתן לאור לשטוף את הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה