ברביעי השיקו עוזי נבון ומכרים את אלבומם החדש 'למה לא עכשיו?'. תקליט גרסאות כיסוי לשיריו הגדולים, של (אולי) הגדול מכולם, אריק אינשטיין. ההופעה, לה ציפיתי רבות, התקיימה בבארבי החדש והמרהיב בנמל יפו. כבר למעלה מעשור פועל עוזי נבון, ותחת שם הבמה, החולצות המכנסיים הצמודים עומד יונתן לוין, המוכר לחלקכן כשוזין (Shuzin), תחת השם הזה הוא יוצר ומפיק מחונן גם כן.
בחורף 22, אור להפיכה המשטרית, השיק ההרכב 'עוזי נבון והחוויות' אלבום עם כמה "גרסאות מקור" לשירים ישנים של 'עוזי נבון ומכרים'. הפעם בביצועים חשמליים מטורפים בוונדר-בר בחיפה. לוין, חיפאי במקור, ביצע אז על הפסנתר גרסה נוגה ל'כמה טוב שבאת הביתה' וזה היה רגע כל כך חזק ומשמעותי בהופעת רוקנרול בועטת ומחשמלת. מכל הטירוף שהלך שם באותו ערב, הביצוע הזה בהק בשמי הלילה המזוהמים של חיפה כמו יהלום.
שנה וחצי לאחר אותה הופעה חיפנית, שוחרר 'כמה טוב שבאת הביתה' כסינגל לאחריו סינגל נוסף 'ארץ ישראל'- שניהם בביצוע מחודש של 'עוזי נבון ומכרים'. ממש לפני שבועיים שוחרר האלבום המלא 'למה לא עכשיו?', אלבום הכולל עשר גרסאות כיסוי לשיריו של גדול הזמר העברי ואחד מחלוצי הרוקנרול הישראלים- אריק איינשטיין זצ"ל.
זאת היתה הופעה מרהיבה, מפעימה ומרגשת. לצד הרכב המוזיקאים הנהדרים והמחוננים שמלווים את עוזי, הצטרפו שתי זמרות אנט פרנסיס (ענת מושקובסקי) ודינה כץ (שאלוהים יעזור לי לא מצאתי את שמה האמיתי) שהבריקו בביצועים ובליווי ובסולויים. מבחינתי אחד השיאים היה החידוש ל'מה איתי' שם שפכה מושקובסקי תועפות של וירטואוזיות ווקלית. פתאום לחנים קלאסיים נוגים, מצאו אצל עוזי נבון והמכרים וגם המכרות, איזשהו חיות אנרגטית והכל תחת הסאונד הנהדר בבארבי החדש.
אך מעל לכל אלה, מרחפת איזושהי תחושה חמקמקה שהיא שורש כל נוסטלגיה. זו לא הופעה שרק קפצתי ורקדתי בה, זו הופעה שגרמה לי לחשוב. להרהר על עצם הקיום פה במרחב הזה, בזמן הזה, אחראי מאורעות הדמים של השביעי באוקטובר, ואולי כפראפרזה על שם האלבום- למה עכשיו? תוך כדי שיחה עם חברי שהצטרף אלי במהלך ההופעה, שבעצמו חזר מעשרות רבות של ימי לחימה בעזה, הבנתי כמה הנושא קשור בקשר הדוק לנושא התזה שלי. טראומה.
דן ערב, אחד מחוקרי הטלוויזיה הישראלית כתב ספר שלם על סרטים ישראלים המשחזרים את מלחמת ששת הימים בשם: מתים לראות: מלחמה זכרון וטלוויזיה בישראל 1967-1991. ובפרק השלישי העונה לשם "שידור חוזר" הוא כותב כך:
"...בבסיסן הטראומה והנוסטלגיה הן חוויות של היזכרות. אלה הן תגובות, בעיקרן בלתי רצוניות, לשבר, לאירוע או לשרשרת אירועים חריגים. משותפת לשתיהן תחושת מציאות בלתי יציבה, מלנכוליה ופסימיות הנובעים מאי נחת קיצונית ביחס להווה: תחושת בלבול, אובדן דרך במישור הפרטי והלאומי כאחד. בבסיס הפרקטיקות המאפיינות את הטראומה והנוסטלגיה קיימת כמיהה לייצוג מדויק של חווית עבר. הנוסטלגיה חותרת להעתקה מושלמת, לאשליה מוצלחת ככל האפשר של שחזור העבר" (ערב, 73).
אני מרגיש כי התקופה האחרונה התואמת להגדרת הפסקה הזאת, בצורה מבעיתה. לצד תחושות של יתמות, אמיתית או מטאפורית, באין דמות אב לחלק גדול מהציבור בישראל, מישהו שירים, יחבק, יביט בעיניים ויאמר, אני פה בשבילך, אתה לא לבד, דוחפות אל עבר דמות אב רוחני שאיינשטיין ממלא בנקל. מי לא גדל על הלחנים והקול האיקוני, שירי ערש אל זמניים, אהבות ראשונות בגימנסיה, חום, ארץ ישראל, שירי משוררים, רוקנרול חופש, אהבה ושלום. ולשמוע וירטואוז ופרופורמר כמו עוזי נבון נכנס לנעליים הענקיות האלה היתה חוויה מנחמת. ואז ושם בבארבי, אם לרגע אם עצמתם את העיניים, והתמסרתם לצלילים, אפשר היה לחזור שוב לשלהי שנות הששים, קצת לפני טראומת אוקטובר 73.
תקופה להתגעגע אליה למרות שלא היינו בה. המדינה הקטנה בשיאה, אופריה ושגעון גדלות של מעצמה רגע לפני הפתעה מדממת רבת חזיתות. והנה עכשיו, חמישים שנה אחרי השירים האלה עשו שני סולד-אאוטים בבארבי ערב אחרי ערב. סמל השלום התנוסס על הבמה אדום אדום, עם חלונות של שמיים כחולים דשא ירוק ועננים לבנים, ופתאום כל השירים הם בכלל על עכשיו, על היום ממש, כמה טוב שבאת הביתה, מה איתי, פראג, ארץ ישראל, וכמה חם, כאילו לא עומדת חצי מאה בין יציאתם לרביעי בערב.
אחד מהדרכים לעבד טראומה, היא לחזור אל הפצע, ללכת אחורה בזמן, ולתת למח להתמודד עם הזיכרון הבלתי ניתן לעיבוד, לתת לו שמות, מסמנים, להכיר בו ולהשיר אליו מבט. זה תהליך ארוך, קשה, כואב ומתסכל. אבל עצם ההתמקמות הזאת על צירים של נוסטלגיה ושחזור מראים התחלה של שלב ההתמודדות, או אם תרצו ה- working through לפרודיאניות בקהל.
זה הכח של תרבות פופלארית, רוח התקופה והאצבע על הדופק מהוות כלים מרכזיים של עיבוד, סידור והשבת הסדר, תהא המניפולציה אשר תהא (קולנוע, טלוויזיה, ספרות מוזיקה), אך הבסיס הרעיוני לתפיסתי זהה. צפויה לעם הזה תקופת החלמה ארוכה, כזאת שקשה לראות אותה עכשיו, אך עושה רושם שישנם כוחות של אור שמנסים לדאוג לקצת רוח גבית, קצת תקווה, הרבה אהבה. ושלום. ולמה שלא יבוא כבר עכשיו, מה שבטח יבוא מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה