סרטו החדש של אבישי סיון 'תיקון', דורש דיון עמוק ופילוסופי, על אינספור הנושאים העמוקים כתהום שהוא נוגע בהם דרך התוכן והצורה היחודים כל כך לסרט המופתי הזה: אלוהים ואמונה, חיים ומוות, תשוקה, מיניות, דימוי הגוף, יחסים שבין אב לבנו, מצוות, חסדים התורה. מרגיש שכדי לדבר על היצירה הזו צריך להקיף ולגעת בכל כך הרבה נושאים, ואנחנו מדברים על שעתיים סרט. דבר זה נולד בדיוק מהשילוב בין התוכן לצורה, בין התסריט לבימוי- בין המילים והפיכתן לאור מרצד על המסך הלבן המלבני.
אזהרת ספויילר- הדיון מכיל פרטי עלילה וניתוחים
אם כן, התוכן תחילה. חיים אהרון (אהרון טרייטל) הוא בחור בישיבה בחסידות בירושלים. הוא גר בבית אביו השוחט (חאליפה נאטור) העובד בבית מטבחיים עם הכשר גלאט- דהיינו בשר חלק. לאחר שהפיל תפילין לרצפה הוא מתענה בתענית. לאחר הצם חברו לספסל הישיבה מפציר בו לאכול משהו. חיים אהרון קונה שוקולד במכולת אך עקב חוסר הצניעות לאכול ברחוב הוא מתגנב לחדר מדרגות חשוך. שם, מדליקה עליו את האור בחורה, דתיה גם היא. חיים אהרון מביט בה. במקלחת בביתו, בפול שוט בעירום מלא, הוא נזכר בה, מתקשה, ובעודו חושב על חטא הזרע לבטלה הוא מחליק, נפצע בראשו ומת. הפרמדיקים של מד"א שמגיעים מתייאשים לאחר ארבעים דקות של החייאה, אך האב ממשיך אותם ומצליח להשיב את בנו לחיים.
לאחר חוויה מטלטלת זו, מתחיל חיים אהרון להטיל ספק באורח חייו הדתיים סגפניים- הוא מבקש להכניס אור לביתו החשוך תמידית, מפסיק לאכול בשר ובורח בשלושה טרמפים לאורך הסרט, לתל אביב. מנגד, אביו מתחיל לחלום חלומות קשים ואלימים בחלקם נדקר חיים אהרון בסכין מטבח ומדמם במיטתו. בחלום החזק ביותר בסרט מתגלה אל האב תנין המגיח מן האסלה ומטיח בו כי לא היה אמור להתערב ברצון הבורא. התסריט מתעמק בנושאי האמונה, הגילוי העצמי ועבודת האל דרך הגוף והנפש, המלווים לא אחת ביסורים ודימויים ויזואלים לא פשוטים מעוררי מועקה.
הסרט מתעסק המון עם חלומות. וכיאה לכך, ישנה חשיבות מכרעת לבניית השפה האסתטית של הסרט, דרכה מצליח סיוון לגרום לצופים להבין מתי הסצינה המדוברת היא מתוך עולם הסרט, ומתי היא מתוך עולמן הפנימי של דמויותיו. מקור החלומות, לרוב סיוטים, נע בין האב לבן באופן חכם הדורש מהצופה להבין ולחשוב. אחד הדברים האהובים עלי ביותר בקולנוע הוא היכולת להראות חלומות: הצפייה באולם החשוך, והישענות על חוש הראיה מקרבת את הצופה לחלום המציג בצורה נרטיבית דחפים מודחקים- במקרה של הסרט האב המתמודד עם חרון האל על שינוי התוכנית האלוהית בעזרת דימוי של תנין, או תמסח אם תרצו.
ולמה בוחר הבמאי בחיה זו? אם נחזור לבראשית, סיפור הבריאה, בפרק א' פסוק 21: "יִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם". 'התנינים הגדולים'. אותן חיות אשר ברא אלוהים ביום החמישי, הן היחידות המוזכרות בשמן בסיפור הבריאה. חלק מהפרשנים מתייחסים לתנינים כאלים המצריים אשר היהדות באה להראות כי היא המקור לכל הסיפורים, אם להביט על זה מן הפן המדעי, מרגיש לי כי בהתייחסות לתנינים הגדולים מתייחס המחבר התנ"כי לדינוזאורים כאומר- גם את החיה הקדומה ביותר שהתהלכה על האדמה הזו, אלוהים ברא.
סיוון בוחר בחיה זו כדי להעביר את המסר האלוהי לאביו של חיים אהרון. יתרה מזו, באחד מהשוטים המרהיבים שנראו בקולנוע הישראלי, לקראת סוף הסרט, עומד האב בחלומו מעל צוק שנפער תחת ביתו ובתהומו רובצים עשרות תנינים, האב אוחז באחיו הקטן של חיים אהרון ומתלבט אם להשליכו אל התהום אל התנינים הגדולים. לאורך הסרט מוצגות המון חיות: בכתוביות הפתיחה חוצה את הפריים נמר. בשוט הפותח מוצגת פרה המובלת לשחיטה, בחלומו הראשון של חיים אהרון מוצג תיקן המופיע עוד ארבע פעמים לאורך הסרט, מקלון החרק דמוי המקל וסוס גדול ויפה- מה רבו מעשייך.
אי אפשר לדבר על התוכן-תסריט בלי להתייחס לצורה, כי גם הצורה היא תוכן. את הסרט צילם שי גולדמן והוא כולו מצולם בשחור לבן, בשוטים סטטים וארוכים. רוב הסצינות מצולמות מזווית אחת בשוט אחד- דבר המגבש את השפה היחודית של הסרט. אך גם כאשר המצלמה לא זזה, לצלם המוכשר יש את הפוקוס, כלי שמעלה את הצילום בסרט זה למקומות נשגבים, ושווה לשים לב לדקדקנות המוצגת מהפן הויזואלי של הסרט. וכאשר רוב הסרט סטטי, כל תנועת מצלמה מורגשת, מודגשת ובעלת משמעות בלתי מתפשרת. אחד המונולוגים הכי יפים ששמעתי בסרט ישראלי בשנים האחרונות הוא המונולוג של רב החסידות המבוצע כקול בלבד כאשר המצלמה בתנועת דולי איטית מתקרבת אל חיים אהרון המקשיב בחרדת קודש.
מן הפן התסריטאי הילולה. דיאלוגים ופעולות מרהיבות, שימוש חזק ובוטח בדימויים הויזואליים, אמונה מלאה בכל הפריימים העומדים שמעבירים בצורה מדוייקת את האוירה הספרטנית לפרקים של עולם החסידות. דימוי הגוף והמיניות זוכה גם הוא לטיפול כמעט תמטי בסרט. לקראת סוף המערכה השניה יושב חיים אהרון עם חברו לספסל הלימודים ומעבירים בינהם דיאלוג על אמונה ודימוי גוף:
- אלוהים ברא את הגוף, ולכן אנחנו צריכים לעבוד את האל דרך הגוף. אבל אני שונא את הגוף שלי. אומר החבר
- אז אתה שונא את האלוהים. אומר חיים אהרון.
- לא, את האלוהים אני אוהב. עונה החבר.
התפיסה היהודית לגבי האל האחד, ואולי פה נגלוש למחוזות קצת יותר תיאולוגים, שברא את האדם בצלמו מהעפר, מאד מעניינת כי המילה העברית עצמה אלוהים יכולה להיתפס גם כרבים. מה באמת יצר את העולם והאדם איני יודע. אך ישנם מספר כוחות רלוונטים הפועלים בעולמנו, וניתן לנתח את הדיאלוג הקצר הזה על פיהם. אם אלוהים של היהדות המונותאיסטית ברא את הכל, אז הכל- כולל גוף חברו- הוא בעצם אלוהים. כך שדברי חברו של חיים אהרון הם כפירה (כי הוא אומר שהוא שונא את הגוף והגוף הוא אלוהים). בשלב הזה של הסרט חיים אהרון כבר מתחיל להתרחק מה מעולם החסידות ולכן הוא אולי מצליח לראות את פניו הרבות של האלוהים במובן היותר חילוני שלו, ומתייחס לשאר הכוחות הסובבים את העולם.
גם למיניות פונה סיון באותה עבודת תסריט ובימוי מורכבת ומרהיבה. כדי לנתח את נושא המיניות ההטרוסקסואלית המוצגת בסרט עלינו קודם כל לחזור לשוט מרכזי מאד בסרט אשר חוזר על עצמו: בתוך מקרר המשפחה, בקערת פלסטיק נחה חתיכת בשר- אחרי הכל האב שוחט. כאמור, לאחר ששב ממותו הקליני מחליט חיים אהרון להפסיק לאכול בשר כי 'צריך לכבד את המתים'. (ציטוט מהזכרון). אממה, אם אנחנו בודקים בתורה מתי מופיעה לראשונה המילה בשר הרי ההקשר הוא ברור: וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. (בראשית ב', פסוק 21). כלומר, פעם ראשונה שמוזכרת המילה בשר בתורה היא מתייחסת לבשר שלוקח האל מהאדם בכדי ליצור את האישה. ומסכם המחבר התנכ"י שני פסוקים לאחר מכן: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. החיבור בין בשר למיניות ברור בשביל סיון אשר בשוט הזה מציג את חתיכת הבשר בקלוז אפ שתופסת את כל הפריים ואצבעו של חיים אהרון נוגעת בה בחושניות.
באותה דרך, בסצינת השיא, המציגה את אחד השוטים המרתקים והמטרידים ביותר בקולנוע הישראלי שאני ראיתי לאחרונה, שוט שלא היה מבייש שום סרט של לארס פון טרייר, נוגעת אצבעו של חיים אהרון בפות בקלוז אפ לקראת סוף הסרט שהוא מבצע את התיקון שלו, קצת לפני התיקון של אביו.
אביב אלדמע, אחראי על עיצוב פס הקול הייחודי כל כך, כי מדובר בסרט שקט מאד. כל כך שקט שהוא מבקש מצופיו לעצור את נשימתם בסצינות מסוימות שחוץ מאוושות הבגדים של הדמויות לא שומעים כלום. שתי הדמויות הראשיות, חיים אהרון ואביו אינם דברנים גדולים, והדבר מתאחד בצורה מושלמת עם פס הקול של הסרט המהווה תמיד את המתח העדין שבין נקודות המבט של שניהם. ראוי לציין גם את עבודת העריכה המדויקת של נילי פלר המשתלבת עם שפת הבימוי היחודית של סיון.
אם כן, בהחלט מדובר בסרט מורכב, מרהיב, כתוב לעילא ובעיקר בעיקר יחודי. טרם ראיתי משהו מעבודותיו הקודמות של סיון, אך ללא ספק סרט זה דוחף אותי לטרוף את כל הפילמוגרפיה שלו. הסרט גרף לא מעט פרסים בפסטיבל ירושלים 2015 הוא זכה בשלושה פרסים על הסרט העלילתי הטוב, תסריט וצילום וציון לשבח מפורום המבקרים. מדהים בעיני שמדובר בסרט ישראלי, ואני שמח לחיות בתקופה שאלו הסרטים שיוצאים פה תחת ידיהם של יוצרים ישראלים. תיקון הגיע מאוחר להקרנות המסחריות, אבל אף פעם לא מאוחר לצפות ביצירות מופת קולנועיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה