בנעורי הכרתי לראשונה את קהילת הקומיקס הישראלית. בזמנו פעלה חנות אחת, קומיקאזה, שישבה בברודצקי בתל אביב, ושלחה חוברות חדשות שהגיעו היישר מארה"ב לכל הארץ. אמנם בזמנו הייתי מנוי רק לחוברות של הכותר the Amazing Spider-man אבל עם הזמן והביקורים בתל אביב, התחלתי לקרוא אוגדנים וריצות של סיפורים על שלל הדמויות של החברות המיינסטרימיות מארוול ו- DC, והחברות הקטנות יותר. ואז עם תחילת עידן סרטי הקומיקס, לא היו מאושרים יותר וביקורתיים יותר מאשר קוראי הקומיקס עצמם.
אזהרת ספויילר- הדיון בסרט מכיל פרטי עלילה וניתוח
לראות את הדמויות שדפדפת בין סיפורי החיים, הקרבות, ההתבגרויות והאהבות שלהן בחרדת קודש על המיטה, הופכות גשמיות על גבי מסך הקולנוע היוותה, ועדיין מהווה סוג של תור זהב קולנועי שמי שלא קרא קומיקס בנעוריו מעולם לא יוכל להזדהות עם הרגשות המורכבים הנוסטלגיים שמלווים אותך בכל צפייה בדמויות שהפכו למיתוסים של החברה המערבית. ובגלל העבר המורכב שלי, ושל כל כך הרבה קוראי קומיקס, ההגעה להקרנות של סרטי קומיקס תמיד מלווה באיזשהו חרדה של 'איך הם הולכים להרוס את זה הפעם?' איך הם הולכים לקחת דמות כל כך עמוקה, עם כל כך הרבה פילוסופיה מאבקים ומכשולים תמטיים המלווים אותה לאורך חייה, ובאקט קולנועי בן שעה וחצי עד שעתיים משטיחים אותה והופכים אותה בעיקר למכונת אקשן יעילה עמוסת CGI.
אבל מדי פעם, כאשר הכוכבים מתיישרים, מצליחים האולפנים הגדולים לשלב כוחות וליצור איזשהו מסמך קולנועי שונה, המתייחס בכבוד אל הדמות, אל עברה, אל הצופים שלה, ובעיקר אל הקוראים שלה. לוגאן הסרט החדש העוקב אחר דמותו האיקונית של Wolverine (בגילומו של יו ג'קמן זו הפעם ה-11 מאז שנת 2000 בהופעתו הראשונה בסרט אקס-מן הראשון) מנסה בצורה חזקה מאד להתנער מכל הדברים שהאטו והורידו את איכותם של סרטי קומיקס. על פי אתרי הביקורות הסרט זוכה להצלחה מרשימה הן בקופות, הן בביקורות והן בדעת הקהל ( 93%סיקורים חיוביים באתר Rotten Tomatoes) חלק מהביקורות שקראתי אף השוו אותו לסרטו של כריסטופר נולאן האביר האפל הסרט השני בטרילוגיה של נולאן על דמותו של באטמן.
אני רוצה לשפוך קצת מים קרים על החגיגה. נכון, לא מדובר בסרט גרוע, אבל ראוי מאד לציין שגם לא מדובר ביצירה מופת קומיקס-קולנועית כמו שלחץ יחסי הציבור מנסה לעשות. מה שכן לוגאן מגיע מהפן היותר אפלולי של סרטי הקומיקס, עם טון הרבה יותר בוגר. שוב, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה של הסרט. נקודת הפתיחה של הסרט היא שנת 2029- או העתיד הלא כל כך רחוק אם תרצו- לא נולדו מוטאנטים חדשים מזה עשרים שנה לערך, ואלה שנשארו הפכו למיעוט נרדף ושנוא. אנחנו מתחברים אל נקודת הזמן בה לוגאן/וולברין שומר על פרופיל נמוך בערבות מקסיקו הצחיחות שם הוא מסתיר את צ'ארלס אקסווייר (בגילומו של סר פטריק סטיוארט) המנטור שלו ושל שאר האקס-מן ובעצמו מוטנאט בעל כוחות טלפתיים חזקים ביותר.
אך הזמן עושה את שלו: לוגאן מורעל מהמתכת המסרטנת המצפה את שלדו (אדמנטיום- היסוד החזק בעולם) ומאבד מיכולות הריפוי המהירה שלו. וצ'ארלס סובל ממחלה מנוונת כלשהי על הספקטרום בין אלצהיימר לדמנטציה. פרכוסיו של המח החזק בעולם גורמים לגלי שיתוק של כל היצורים החיים סביבו. נקודה שחוזרת לסרטי אקס-מן הראשונים בהן שלט צ'ארלס בכוחותיו, וכעת הם מבטאים את איבוד הכח, הזקנה, חוסר השליטה. לוגאן כמו בן מסור מטפל בדמות האב שלו במסירות, נושא אותו על כפיו ורוכש תרופות המדכאות את הפרכוסים.
הכימיה בין זוג השחקנים האלה, ג'קמן וסטיוארט היא מעמודי התווך שמרימים את הסרט הזה. ומיד אגיע לנקודות החולשה שלו. הסרט בוחר לפתוח בסצינה בה מחסל לוגאן חבורה של מקסיקנים המנסים לגנוב את רכבו, להרוג אותו ולא ממש מבינים מול מי הם עומדים עד שאיברים מרוטשים ודם מתחילים לצבוע את המסך (גם זה בנקודות החולשה). רק אז אנו חוזרים אל המחנה הסודי שם אנו נחשפים לרגישות והעדינות, הנמצאות עמוק תחת השרירים והאדמנטיום, השמורות לטיפול בצ'ארלס. לחזור לטפל בהורים בערוב ימיהם, משימה קשה בעלת עול רגשי, שג'יימס מנגולד הבמאי מצליח לתפוס בסצינות ארוכות, הרבה בזכות שני השחקנים המוכשרים האלה. בכלל זו אחת ההופעות הכי טובות ומשוחררות של סטיוארט לאורך כל סרטי הפרצ'היינז. ראויה לציון הסצינה בבית המשפחה השחורה שמאחרת את לוגאן צ‘אלרס ואת X-23. סצינה חמימה, נוסטלגית מאד שעושה נעים כמו שסצינות ארוחות משפחתיות רגע לפני שמשהו רע יקרה יכולות להיות.
גם בבחירת הצבעים, התאורה ואופי הצילום הבא ממקומות הרבה יותר ריאלסטיים, אפשר להרגיש את הטון היותר בוגר-אפלולי משהו שהסרט מנסה להתהלך בו. הסרט מציג עבודה טובה של הצלם ג'ון מת'יסון (צילם בזמנו גם את גלדיאטור) במיוחד בצילומי החוץ, והשימוש בתאורה טבעית לכאורה המתכתבת עם כל כך הרבה דימויים מסרטי קומיקס קודמים בסדרה, ולא רק, או יותר נכון לומר, ובעיקר דימויים ויזואלים המגיעים היישר מחוברות הקומיקס: לא תמצאו סיפור קומיקס אחד ראוי לשמו שלא מתחיל, עובר באמצע או נגמר, בבית קברות, עם שוט של הגיבור (האאוט-סיידר לרוב עקב כוחותיו) מהגב בקדמת הפריים שהטקס במישור האחורי.
זה מתחיל עוד לפני זה עם שוט הפתיחה בו לוגאן מתעורר והמילה הראשונה שיוצאת מפיו היא FUCK. יש חשיבות גדולה לכל התמה של הסרט באמירה הזו. כי לואגן לא באמת רוצה להחלים יותר. הוא רוצה למות. סביב כל הרעיון הזה מסתובב הסרט, ואם תרצו סביב כל הרעיון הזה מסתובבת הדמות- זו התמה שלה. לוגאן/וולברין הוא הדמות הסובלת ביותר בכל העולם של מארוול. כולם סביבו מתים: חבריו וחבריו לנשק, אהובותיו, משפחתו ועכשיו גם אביו המאמץ צ'ארלס. רק הוא נשאר להחלים. אך כעת הסרט מציע אופציה אחרת, למות.
מה שאמור להחזיר את לוגאן לרצות לחיות הוא X-23. ילדה שמסתבר שהיא שיבוט מוטאנטי המתבסס על הדנ"א של לוגאן. אבל הסרט מעדיף לקרוא לה הבת שלו כדי לחבר אותנו רגשית. היא גדלה (יותר נכון לומר גודלה) במתקן ניסויים צבאי מסווג מאד שיוצר מוטאנטים במטרה להפוך אותם לנשק ובסיוע עובדת המקום הצליחה להימלט. כעת הן פונות אל לוגאן שיבריח אותן לגבול ארה"ב קנדה שם יש מחנה למוטאנטים צעירים. סצינות הלחימה המשותפות שלה ושל לוגאן טובות ובעלות כיאורגרפייית אקשן קצבית ומדממת. ובאופן כללי נדמה שבעיקר מטרתה היא להוות סוג של אתנחתות אקשן-קומיות.
נקודה שמנמיכה את הסרט היא דמות הנבל- פירס העומד בראש צבא הסייבורגים. הבעיה היא שהוא לא באמת דמות שיכולה להיקרא אנטגוניסט. בטח לא אחת שהיא מספיק מרשימה שתעמוד מול לוגאן והסיבה לכך פשוטה: כי זה לא הסיפור. ופה מי שמשווה בין הסיפור של האביר האפל של נולאן ללוגאן של מנגולד חוטא לאמת ולאומנות.
נולאן פותח את הסרט שלו עם אחת הסצינות (סצינת שוד הבנק) המרהיבות שנראו בסרטי קומיקס, ובקולנוע בכלל. סצינה שכל מטרתה היא להראות עד כמה הג'וקר הוא מאסטר-מיינד שלא רק לא מפחד ללכלך את ידיו, אלא אין לו סנטימנטים, הוא עובד לבד, והכסף לא מעניין אותו, אלא רק מה שהוא יכול להשיג בעזרתו. בלוגאן האנטגוניסט והפרוטגוניסט הם לוגאן. המכשול שלו לחיים או למוות הוא עצמו והגישה שלו. בגלל זה לסרט היה פוטנציאל ענק, לעבוד עם הנפש של לוגאן ולא עם הגוף. אבל הם החליטו ללכת על הממסד (בדמות צבא הסייבורגים של פירס) והממסד הוא זה שאמור לדחוף את לוגאן להגן על X-23 להתחבר לרגשות שלו ואולי לרצון שלו לחזור לחיות.
בעוד באביר האפל באטמן מבין שהדרך היחידה שלו לעצור את הג'וקר היא לפגוע בפרטיות של כל תושבי גותאם ולהאזין לכל השיחות שלהם בכדי להפוך את הפלאפונים למכשירי סונאר ובכך למצוא אותו- שאלה מוסרית המתכתבת עם כל מה שקרה עם ה NSA וההאזנות הלא חוקיות. בלוגאן זה לא ממש מצליח, אבל דבר אחד זה כן משחרר בו, את המשהו האחרון להילחם בו, ולא עליו- ויש הבדל. מנגולד לא הצליח לשכנע אותי ממש שזה הדבר הכי חשוב ללוגאן. הרבה יותר הרגיש לי שהוא חיפש עוד קיק אחד של אקשן ושחרור עצבים, מלא באלימות, דם וצילומים גרפיים באמת לא פשוטים (ההקרנות בארץ מוגבלות מגיל 14+).
נכון, אחד הדברים שהכי מפריעים בסרטי אקשן הם לפעמים חוסר הריאליות בזה שאנשים לא מדממים מפציעות (ע"ע סופרמן נגד באטמן) אבל השימוש באלימות גרפית, וכמעט פורנוגרפית, בסרט לוגאן לא מוסיפה לו דבר, ולדעתי היא מתחברת ישירות לסרטוני הזוועה ששחררו הטרוריסטים של דאע"ש (המדינה האסלמית) בתקופתו ברשת. כאשר סף הגירוי הויזואלי של צופים הוא כל כך גבוהה בעקבות אינספור הסרטונים המדממים שמציפים אותנו, זה רק טבעי שסרט שרוצה להזיז משהו אצל צופיו צריך להגזים. גם בסרטו האחרון של מל גיבסון הסרבן סצינת הלחימה הראשונה היתה מהגרפיות והמדממות ביותר שראיתי לאחרונה. אבל בלוגאן, בעיקר הרגשתי שהשימוש ב gore נעשה רק בגלל שאפשר ובלי באמת להתייחס להשפעת האלימות, לצפייה שמאפשרת גם ביקורת ומחשבה שמנותקת לרגע מנקודת המבט של לוגאן או X-23.
מתוך 'לוגאן' צילום: ג'ון מתיסון
מה שכן מעלה את המניות של הסרט הזה הוא השילוב הנהדר של חוברות הקומיקס בעלילה. X-23 מביאה עמה למסע אל עבר נקודות הציון שעל המעטפה, תיק קטן ובתוכו חוברות קומיקס של האקס-מן. רוצה הסרט לומר- כל ההיסטוריה שהוצגה בסרטים הוותה השראה ליצירת הדמויות המצוירות. קריצה רפלקסיבית יפה. אך בזמן קריאה בחוברות מגלה לוגאן כי נקודות הציון מופיעות בחוברת עצמה. דבר שגורם לו לפקפק בממשיותו של המתקן הסודי אליו הם נוסעים.
תפנית תסריטאית יפה שמתכתבת עם אין ספור קונספירציות ופרטי טרוויה מעולם הקומיקס. גם הסדרה הבריטית המשובחת אוטופיה ( 2013-2014) משתמשת בעלילתה בחוברת קומיקס סודית המכילה מידע מסווג על פעולות הממשלה כנגד אזרחיה כמניע העיקרי של הסדרה. בלוגאן השילוב הזה מבוצע ביד יפה המאדירה את חוברות הקומיקס כאשר נקודות הציון באמת מביאות אותם למחנה, אותן נקודות ציון שמופיעות בחוברת.
מנגולד, שגם כתב את הסיפור עליו מבוסס התסריט, מציג כאן שליטה מלאה במבנה העלילתי של סיפור קומיקס. סיפורי קומיקס מתפרסים על מספר חוברות. לאורך הריצה יש חוברות טובות, ויש חוברות פחות טובות. בסיכום הכללי, שמתייחסים לכל הארק הסיפורי: מנגולד מגיש לצופים סרט קומיקס יעיל ומהנה שמנסה לפרוץ את תקרת הזכוכית מעל לסרטי קומיקס. אמנם לא מרגש כפי שיכול היה להיות, אבל בהחלט סרט המכבד את הפרידה מדמותו של לוגאן, פרידה מיו ג'קמן שלא יגלם יותר את הדמות, ובעיקר פרידה מחלק מסוים בעולם סרטי הקומיקס של מארוול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה