מדי שנה אני מוצא את עצמי באותה סיטואציה. פסטיבל דוקאביב לקולנוע תיעודי מתרחש בעיר הגדולה, מעמיד ליין-אפ של אינספור סרטי תעודה משובחים מכל העולם- השנה 117 סרטים בעשרת ימי הפסטיבל- ועקב מגבלות הפיזיקה של הזמן והמרחב אני נאלץ למקד את ביקורי בפסטיבל הנהדר, אשר מצליח לאצור סרטי תעודה חזקים, אסתטיים ומרתקים. בשנה שעברה הצלחתי לתפוס שם את תחת השמש: שנה בצפון קוריאה המאלף ואת סרטו המרהיב של פיאטר ז'אן דה-פו ארצם של הנאורים המציג שילוב תיעודי-עלילתי של חווית עזיבת צבא ארה"ב את אפגניסטן מנקודת מבטם של הילדים המקומיים.
השנה הצלחתי לתפוס ארבעה סרטים. הטובים לסיף סרטה של ליאת מר המשתתף בתחרות הישראלית, עוקב אחר בני משפחת חתואל, אימפריית הסיף מעכו המנוהלת ביד רמה על ידי אב המשפחה חיים שהוא המנהל וגם המאמן של אגודת הסיף בעכו. תרמית של דין פליישר-קאמפ אשר ערך בדרך חתרנית ויש היאמרו קיצונית, חומרי home-videoes שמשפחה אמריקאית אחת העלתה במשך 7 שנים לאתר Youtube. הימים חולפים סרטה האסתטי בטירוף, של קאטלינה מסה הקולומביאנית. הסרט עוסק בנשים זקנות החיות בכפר המרוחק ג'ריקו שבהרי קולומביה, מלא בנוסטלגיה, אהבת חיים אופטימיות ואמונה. ואת הקופרודוקציה הודית-גרמנית-פינית מכונות של ראול ג'אין המציגה התבוננות קרובה- לפרקים מרהיבה לפרקים משמימה- של תעשיית הטקסטיל האכזרית והנצלנית בהודו.
מתוך: 'טובים לסיף' צילום: רואי רוט
התחרות הישראלית תמיד הכי מרתקת. קולנוע תיעודי נוגע בנו במקומות יותר רגשיים ועמוקים מבחינה פסיכולוגית כי הוא נתפס כדבר האמיתי- אין שחקנים יש דמויות, התפאורה, הבתים האירועים הם החיים עצמם. הטובים לסיף עוקב אחרי משפחת אצולת הסיף הישראלית- משפחת חתואל המנוהלת ביד רמה על ידי חיים חתואל. חיים מנהל ומאמן את אגודת הסיף בעכו, אגודה אשר יצגה את ישראל בסיף במספר רב של אולימפיאדות במשך השנים. הסרט מתחיל עם התקווה האולימפית התורנית מאור חתואל בנו הצעיר המנסה לעשות קריטריון לאולימפיאדת ריו. במקביל שבה אחותו הגדולה, והספורטאית הבכירה יותר מפציעה, מצליחה לעשות קריטריון אולימפי באליפות העולם, אך הקריטריון הישראלי מחמיר יותר. יחד הם יוצאים נגד כל עסקני איגודי ובחשני הספורט במטרה לשלוח את הספורטאית המוכשרת הזו לייצג את ישראל.
הסרט יוצר שפה נהדרת ולוח זמנים ברור הסופר את החודשים לקראת האולימפיאדה. מר עקבה במשך שנתיים אחר המשפחה יחד עם הצלם המחונן רואי רוט, אשר עבד עמה בעבר על סרטה סגורות. יחד מצליחים השניים לחזק ויזואלית את המהלכים הרגשיים הטמונים באימונים ובתחרויות הסיף, ספורט אשר לא זוכה לשיח ניכר במישורי הספורט הישראלי. מעבר לכך, מצליחה מר להציג דיוקן של משפחה מהפריפריה- אמידה ככל שתהיה- המתמודדת מול מוקדי הכח של הספורט הישראלי-החל מהאיגוד, דרך הוועד האולימפי ועד משרד שרת התרבות והספורט- וכל זה לא עבור בצע כסף, אלא בסך הכל לשלוח ספורטאית שתייצג את המדינה בתחרות הספורט החשובה בעולם.
הסרט יוקרן ב 17.5 וב- 19.5 בסינמטק תל אביב בחלק מהתחרות הישראלית . לאחר מכן ישודר בערוץ הדוקו בלוין.
מתוך: 'תרמית'
בכדי לדבר על סרטו של דין פליישר-קאמפ תרמית, צריך לחזור לשני מבקרי תרבות צרפתיים בשם קומולי ונרבוני אשר פרסמו מאמר במחברות הקולנוע בשם קולנוע-אידיאולוגיה-ביקורת (Comoly-Narboni). הם טענו כי כל סרט הוא תוצר תעשייתי המציג את האידיאולוגיה של תנאי היצור שלו- הם התייחסו אז לסרטים המשמרים את האידיאולוגיה ההגמונית הפטריארכלית הלבנה והעשירה או במילה אחת: הוליווד.
כדי לחתור נגד האידיאולוגיה הזו על הסרט לצאת בצורה וגם בתוכן נגדה. תרמית עושה בדיוק את זה: קודם כל פליישר-קאמפ לקח חומרי גלם מתוך ארכיון משפחתי של משפחה אמריקאית לבנה אשר הועלו לאתר Youtube. יחד עם ג'ונתן ריפון הם ערכו את החומרים הללו לכדי סיפור - כלומר, המניפולציה נוצרת על ידי סידור חומרי הגלם מחדש. הסרט, בן 52 הדקות, נשאר עם חומרי הגלם כפי שהם, קאטים קצרים, מהירים. לוקח זמן מה להתרגל לקצב המהיר של הסרט אשר לא משתהה לרגע, הצילומים הם צילומי home video עם אסתטיקת סטורי מהסנפצ'ט בואכה אינסטגרם. כך יוצא הסרט נגד האידיאולוגיה ברמת הצורה. ברמת הסיפור- תוכן אם תרצו- הסיפור עוקב אחר משפחה זעיר-בורגנית הקרובה למעמד הביניים האמריקאי המנסה להגשים את עצמה בתוך החלום הקפיטליסטי וחיה בין קניות והשקות של פלאפונים. קו העלילה מסתבך כאשר המשפחה נקלעת לחובות ונאלצת לפתור המצב. הסרט מציע סיפור אנטי ממסדי מרתק, המציג את היכולת של משפחה צעירה לנצל את החורים בחוזה מול המערכות הקפיטליסטית, המדיניות ואפילו החוקיות.
לא אשקר לכם, זה לא סרט בשביל כל אחד. מבט אחד מהיר במהלך ההקרנה בפני היושבים באולם הדגים אי שביעות מהולה בבלבול מול השוטים המהירים המתחלפים על המסך- לא חושב שיש שוט יותר ארוך מ- 7 שניות בכל הסרט. אך רק באמצעות סרטים מסוג זה אפשר באמת לבקר את המערכות הקפיטליסטיות, לרגע לייצר מולם הזרה המציגה חיים ראוותנים כלפי חוץ וריקים מבפנים, המביאים את האדם הקטן להתמודדויות מול כוחות גדולים וחסרי מעצורים המשוועים להתעשרות על בסיס ניצול מוגזם.
הסרט יוקרן ב 17.5 וב- 19.5 בסינמטק תל אביב כחלק מתחרות עומק שדה
מתוך: 'מכונות' צילום: רודריגו טרג'ו ווילנובה
מכונות של ראול ג'יין מנסה לבצע את אותו המהלך רק באמצעות אסתטיקה אחרת לחלוטין- התבוננות. סרטו מתרחש בתוך איזור התעשייה, בתוך מפעלי הטקסטיל העצומים שבמדינה ג'וג'ראט אשר במערב הודו. שלא כמו בתרמית, סרטו של ג'יין מציג התבוננות באמצעות שוטים איטיים וארוכים, לעיתים אף מייסרים של החיים בתוך המפעלים החשוכים האלה. האנשים בו עובדים משמרות של 12 שעות עבור רופים בודדים (רופי אחד שווה 0.01 דולר) אשר מספיקים להם בעיקר לאוכל לזמן הקרוב בלבד.
לאורך הסרט מוצגים חלק מעובדיו בראיונות בהם הם מספרים על קשיי היומיום, על הניצול על ידי מעסיקיהם אותם הם מעולם לא פוגשים במפעלים, ואל חוסר האונים הנורא בו הם נמצאים.
הסרט משתמש בשוטים ארוכים במטרה להראות את הדברים כפי שהם. שוט הפתיחה המרהיב מטייל ביציבות במסדרונות המפעל העצום, עובר ממחלקה למחלקה בה פועלות המכונות הגדולות על רצועות בדים בלתי נגמרות, בין לבין מפוזרים הפועלים המבצעים עבודות כאלה או אחרות: צביעת הדפסות משי, סידור הבדים וכיוב'. רק גברים נראים בסרט, עובדים, אוכלים או ישנים על ערימות הבדים הענקיות. ג'יין, יחד עם הצלם רודריגו טרג'ו ווילנובה, מציגים מציאות מקבילה במקום בה אין לאדם ערך והוא חלק ממערך המכונות המייצרות טקסטיל לכל העולם.
הסרט עצמו מייגע, אך מציג מספר שוטים עוצמתיים ומרגשים, כמו ילד צעיר אשר מנסה להחזיק את עצמו מלהירדם על פס היצור, אנשים המתחזקים כבשני ענק והסימביוזה המוזרה הנוצרת במפגש הזה אשר הופך אדם למכונה.
הסרט יוקרן ב 18.5 בסינמטק תל אביב והוא משתתף בתחרות הבינלאומית
מתוך: 'הימים חולפים' צילום: קאטלינה מסה
אך כמו בכל פסטיבל סרטים, תמיד אפשר לדלות איזושהי אבן חן יחודית. סרטה של קאטלינה מסה הימים חולפים מתרחש בעיירה הציורית והצבעונית ג'ריקו (יריחו) אשר בהרי האנדים בקולומביה. מסה חוזרת אל עיר הולדתה- לאחר שהגרה לצרפת- במטרה ללכוד במצלמתה (היא גם צלמה) את רוח המקום, הרוח המורכבת ממספר נשים זקנות וצבעוניות לפחות כמו העיר עצמה.
בסרט הזה אין מלחמה אידיאולוגית בעריכה וגם לא בתוכן, אלא תפיסת דור רגע לפני שהוא נעלם. מסה ב- Q&A שנתנה לאחר ההקרנה, דברה על הדור היחודי הזה של הנשים בג'ריקו המחזיק למעשה תרבות שהולכת ודועכת. דור הילדים- כמוה- כבר לא נשאר בכפר המרוחק בו הנשים עדיין טוחנות תירס במטחנה ידנית בכדי ליצור ארפה (Arepa) סוג של לחם מקומי.
מסה תופסת רגעים קטנים ואינטימיים מחיי היומיום של נשים אלה, החל מאיפורן לפני היציאה לכנסיה, דרך ניקיון האבק מהצלמים הנוצריים בחדרן והשיחות עם הפסלים הקטנים, בישול הארוחות, הביקורים בכנסיה, משחקי הקלפים, תפירת שמיכות במכונת תפירה. מסה מלווה את נשים אלה בהעברת יומן בעיירה ושוזרת לתוך המונטאז'ים הצבעונים גם שיחות אינטימיות ומרגשות על אהבות ורומנים ישנים, האמונה באל, על המוות הקרב והתכוננות לחיים בגן עדן. כל אחת מהזקנות הכובשות האלה תכנס לכם אל הלב בעזרת החן והאופטימיות הבלתי נלאית.
הדת זוכה למקום נכבד בסרט. ג'ריקו היא עיר נוצרית מאד וכך גם הנשים בה. דבר המראה את חדירת הנצרות לארצות דרום אמריקה עם הגעת האדם הלבן מאירופה אי שם לפני כמה מאות. אך המונולוגים המרגשים של הנשים האלה מציג באור חיובי ומלא אהבה את החשיבות של אמונה בחיים, ובעיקר לקראת המוות. סרט אופטימי, צבעוני קטן ומרגש המשלב בתוכו מוזיקה קולומביאנית נהדרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה