לאחר זכייתו בפרסי הסרט והשחקן הטוב בגלובוס הזהב, התיישבנו באולם גלובוס מקס בבאר שבע וצפינו ב'רפסודיה בוהמית' (Bohemian Rhapsody) סרט אמריקאי בבימויו של בריאן סינגר. הסרט הראשון לשנת 2019 אותו תפסנו בקולנוע (למרות שיצא ב 2018). מעבר לאקסטטיות המובנת בסרט מוזיקלי מסוג זה, המנסה לתעד את קורותיה של אחת מלהקות הפופ-רוק הגדולות בכל הזמנים (Queen) וסולנה בעל הקול האלוהי, פרדי מרקורי, מדובר בסרט הוליוודי מהנה שמהווה ספקטקל קולנועי ששווה לתפוס על המסך הגדול. ותודה לחברותי היקרות שהפצירו בי ללכת לראות אותו.
קצת לפניו, הצלחתי לתפוס גם את 'אהבה בימים קרים' (Cold War), אותו פספסתי לאחר שהיה sold out בפסטיבל חיפה. הסרט הפולני של הבמאי פאבל פאבליקובסקי (אידה) עטור פרסים גם כן (פרס הבימוי בפסטיבל קאן ועוד) ומתרחש לאחר מלחמת העולם השניה לרוחבה ואורכה של אירופה. 'אהבה...' מגולל בפני הצופים אפוס אהבה חוצה גבולות ותקופות בין מפיק ומלחין מוזיקלי לבין זמרת/רקדנית צעירה וכל זה על רקעים אירופאים אפרוריים של אחרי מלחמה לצלילי שירים לאומניים ומולאמים ממיטב המסורת הפולנית.
מעבר להיותם שוברי קופות, עטורי תשבחות ופרסים, אשר בוימו על ידי במאים גברים לבנים עשירים ומוערכים- סינגר האמריקאי חתום על כמה וכמה סרטי אקשן וגיבורי על שוברי קופות, ופאבליקובסקי הפולני מחובק היטב בעקבות שני סרטיו האחרונים ('אידה' ו'אהבה בימים קרים' כאמור). שניהם מתעסקים במוזיקה, ומעבר לזה מצאתי עוד קשר קטן וצורני קטן בינם.
בשניהם מופיע שוט רציף המציג דמות ואת נקודת מבטה ללא קאט. ב'רפסודיה בוהמית' השוט הזה מופיע עם פתיחת הסרט, ממש לפני ההופעה הגדולה בקונצרט Live Aid (עבורה תאלצו לחכות כל הסרט) אנו עוקבים אחרי דמותו של פרדי בטרם הוא עולה לבמה, כולו אנרגטי מקפץ ומפזז, ואז הוא חוצה את הווילונות לבמה, מתקרב אל הקהל המצלמה עוקפת אותו והשוט מציג את נקודת מבטו של מרקורי, במקרה הזה קהל של כ 100,000 איש באצטדיון וומבלי.
ב'אהבה בימים קרים' (שגם שוט הפתיחה שלו מהווה אף הוא נקודת מבט, אך איננו רואים את המביט) אותה מניפולציה רק כשוט האחרון של סיפור האהבה הענקי והמרגש. שני האהובים זולה וויקטור סופסוף יחד לתמיד, יושבים באחו זו לצד זה. השוט סטטי, ומאחוריהם נראה טבע אירופאי נע ונד ברוח קיצית. אז אומר ויקטור: 'הנוף יפה יותר בצד השני'- היינו זה שהם עם הגב אליו ואנחנו (הצופים) עם הפנים אליו. השניים קמים ויוצאים מהפריים. אז נשאר הפריים בלעדיהם ונהיה לשוט המהווה את נקודת מבטם של הזוג ששינה מיקום.
אותה מניפולציה. בסרט ההוליוודי בפתיחת הסרט השוט כולל תנועת מצלמה ארוכה והמוני קהל שתול ב CGI, ואילו בסרט הפולני וה (לכאורה) 'אומנותי' יותר מופיע השוט הזה בסוף הסרט, סטטי ובשחור לבן.
המבט, למי הוא שייך ועל מה הוא מביט בקולנוע הן בחירות מודעות אשר מלמדות אותנו על הדמות, ויוצרות הזדהות. קל יותר להבין את האקסטזה של מרקורי שרואים דרך העיניים שלו איך נראים רבבות קהל באצטדיון המדקלמים את שיריו. וקל יותר להרגיש את האהבה הפשוטה והחזקה ככוח טבע בשוט המראה את הצד האירופאי הכפרי, נטול המבנים המופגזים, המשתקף מבעד לעיניהם של זוג מאוהב למוד תלאות, מלחמות, מחנות עבודה בגידות ושאר פרשיות הנהנה כעת מהנוף. כמה פשוט.
אני הופך בשני השוטים האלה כבר זמן מה. את 'אהבה בימים קרים' ראיתי לפני ושוט הסיום שלו ריגש אותי במיוחד. כמי שמנסה את כוחו בכתיבה וקולנוע, השאלה המרכזית שמעסיקה אותי היא איך אנשים שהם לא אני רואים, ומה הם רואים שהם מסתכלים על אותם דברים כמוני. האם החוויה היא בהכרח סובייקטיבית?
לדעתי הקולנוע מחזיק בגישה קצת יותר קרה בנושא הזה. הקולנוע גורס עובדתית (פריים על גבי מסך לבן) שכולנו רואים אותו דבר, אך נותנים משמעות שונה לדברים שאנו רואים. עובדה, עבור כולם שוט הסיום ב'אהבה בימים קרים' הוא אותו שוט, כך גם לגבי שוט הפתיחה ב'רפסודיה בוהמית', ובכלל.
אך אם נחזור למעבר בין מביט לנקודת מבטו כאשר המעבר בין שתי נקודות אלה נעשה באותו שוט ללא קאט, המניפולציה הרגשית המופעלת על הצופה גדלה, ואורך הנשימה של השוט מתארך ונטען במשמעויות היכולות להתפרש באינספור דרכים ואופנים שמקורם בצופה בלבד.
דבר זה מטעין את ההנחה הקולשוביות ומפקיע אותה מידי העורך ומעבירה לידי הבמאי והצלם והצוות שעל הסט. אנשי צוות אלה שלוכדים את הרגע הספציפי על סט הצילומים, בין אם מדובר בצילומי חוץ ביער אירופאי במקרה של 'אהבה בימים קרים' או של צילומי אולפן מהונדסים גרפית במקרה של 'רפסודיה בוהמית' יוצרים תוצאה מעניינת הדוחפת צורה חדשה ומעניינת לתרבות הפופלארית, וגורמים לאנושות כולה לראות את אותו דבר אך לחשוב ולהרגיש בעצמם, מה זה אומר בשבילי. ובשבילך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה