בשבעה עשר באפריל שנת 2011, יום חמישי, אז עוד היתי חייל וגרתי באילת. חברת הלוין החלה לשדר סדרה חדשה של HBO. היא שודרה אז בימי חמישי, ארבעה ימים אחרי השידור בארה"ב מעבר לים. תחשבו על העולם לפני כמעט שמונה שנים. כמה הוא השתנה, כמה אתם השתנתם, ותראו שגם סדרות טלוויזיה השתנו.
אך מה שעבד יפה כל כך ב'משחקי הכס' למן הרגע הראשון, בעיני, היה היכולת שלה להיות טקסט טלוויזיוני לא מתחנף שלא מחפש לרצות, אלא בא לספר סיפור עם סוף ידוע כבר למן הפרק הראשון.
'משחקי הכס' הוכיחה את עצמה כסדרה עם תפיסה מובהקת לגבי איך נבנה סיפור. איך מובילים מהלך עלילתי לקשת רחבה של דמויות מורכבות בעלות מניעים פנימיים ברורים ויותר מזה, איך אפשר להתייחס למציאות המקיפה אותנו, מחוץ למסך, בצורה ביקורתית. הפרק אחרון בהחלט ל'משחקי הכס' מתחיל בדיוק איפה שסיימנו. ואילו הסדרה מסיימת בדיוק איפה שהתחילה. ברשותכן, נתחיל.
*** אזהרת הספויילר - הניתוח והדיון מכילים פרטי עלילה מפרק 6 עונה 8 של משחקי הכס. מומלץ לקרוא לאחר הצפייה ***
בדומה לפרק הקודם, גם הפרק הזה מתחלק לשני חלקים מאד ברורים. בחלק הראשון. טיריון לאניסטר מזכה אותנו בשוט הפותח. שוט ארוך ופרונטלי מציג את פרצופו של אדם המבין את גודל טעותו. הדמות שניסתה בכל מעודה למנוע את מה שהתרחש בחציו השני של הפרק החמישי.
טיריון הולך כעת בסמטאות מעלה המלך החרוכה. אפר נושר, גופות זרוקות ברחוב. חיילים פצועים חולפים על פניו, שבורים, כווים. אנחנו לא חותכים ממבטו הקודר של טיריון עד שהוא מתקרב לגופת ילדה מפויחת להגברת הזעזוע. מסתבר שגם ג'ון ודאבוס שם, שותפיו לאסון.
אנחנו יודעים בדיוק לאן טיריון הולך. בדרכו אל מערות הקבר של המבצר האדום, חולף טיריון על פני חדר המפה האיקוני של שבעת הממלכות. המפה היפה אשר צוירה על הרצפה באחד המגלים, הרוסה כעת לחלוטין, מהדהדת את מצבה של הסדרה עצמה אשר התפרקה לגורמים לנגד עיננו בפרק הקודם עם טירופה של דנירז.
שם, במערות הקבר, טיריון מוצא את סרסיי וג'יימי קבורים זה לצד זו תחת הריסות הארמון. מוות סימבולי ויפה, הזוכה להכפלה רגשית תודות להתייפחותו הכנה של טיריון אשר איבד את כל הקרובים שלו תודות למעשיו: את אהובתו חנק, את אביו רצח, ועל אחיו ואחותו שיחרר מלכה משוגעת רכובה על דרקון.
להרגשתי אפשר בלי צל של ספק להכתיר את פיטר דנקלג' כאחד השחקנים הכי טובים בקאסט. הוא זכה לשחק בכמה מן הסצנות העדינות והמורכבות יותר של הסדרה לכל אורכה, וזו גמלה לו בשלושה פרסי אמי על שחקן המשנה מתוך שבע מועמדויות ובפרס גלובוס הזהב על התפקיד.
באופן כללי המהלך של טיריון מתחילת הסדרה כדמות הוללת וסוררת, הלומת יין ורובצת בבתי בושת ועד ועד לסופה כדמות יועצת, חכמה שקולה, רגישה וחומלת אשר אינה חפה מטעויות, מייצג עבורי את הגדולה של 'משחקי הכס'. אי אפשר להסתכל עליה לפרקים, יש צורך בנקודת מבט רחבה.
הרגע בו ניגש טיריון וזורק את סיכת ימין המלכה בפניה של דנירז אל מול קהל לוחמיה הצוהלים הוא רגע השיא של כל דמות מתפכחת. הרגע בו אנו אומרים די, הגיעו מים עד נפש. טיריון מעמת את דנירז עם מלוא חומרת מעשיה ופשעיה נגד האנושות, והוא מוכן לשלם על כך את המחיר. בתחילה המהלך הזה שולח אותו אל הצינוק לקראת הוצאתו להורג.
בחלק הראשון של הפרק נראה כי ג'ון עוד לא קרוב אל סיפה של נקודת המפנה האחרונה שלו. טיריון מנסה לשנות את תוצאת המשחק בזמן פציעות. ג'ון עוד רואה בדנירז כמלכה שלו. אמנם הוא ניסה למנוע את הוצאתם להורג של חיילי בית לאניסטר, אבל ברגע שתולע אפור הזכיר כי אלה הוראותיה של המלכה, הוא ידע שאינו יכול לשנות את הנעשה בשדה המערכה.
סר דאבוס מזכיר את המילה 'נצחון' ויחד עם ג'ון דורשים רחמים, אך החייל הראשון של דנירז, תולע אפור מוציא להורג שבויים. בכך מוסיפה הסדרה לצבוע את המהלך של דנירז כלא הומני ומרושע, ואת צבאה כצבא ברברי חסר מוסר המונע משנאה.
ג'ון הוא אדם פשוט. יש לו סולם ערכים שנבנה על ידי אביו הרוחני, נד סטארק, והערך המוביל אותו הוא כבוד אבירים, 'מילה זו מילה'. מבחינת ג'ון ברגע שהוא כרע ברך ונשבע אמונים לדנירז כמלכתו, הוא שלה. תוסיפו לזה את כל נושא ההתאהבות וקבלתם חיל של אהבה, במקרה הזה אביר. קוד המוסר של ג'ון מקשה עליו, בשלב הזה של הפרק, להביט למציאות בעיניים. מה שיגריט הפראית נסחה כ you know nothing .
אבל טיריון לא מוותר. בשיחה בינהם בצינוק ג'ון מדלקם את כל הסיבות שהיו לדנירז לשרוף את כל כולם. אך טיריון מעמת אותו עם העובדה שאדם טוב לא היה פועל ככה, אתה לא היית פועל ככה הוא אומר לו. אבל ג'ון מוסיף לא להשתכנע. ואז בפס הקול מתחילים להישמע צעדיהם של שוביו נשלף הקלף שמטה את הכף, טיריון מזכיר את אחיותיו של ג'ון, אריה וסנסה.
האחיות לבית סטארק לא יקבלו את מרותה של דנירז דבר אשר יוביל אותן אל סופן. הדלת נפתחת ברקע של ג'ון. יש שם רגע של התלבטות כבדה: ג'ון במישור האמצעי, חשוך כולו, טיריון ברקע לא בפוקוס, השומרים בקדמת הפריים חשוכים גם כן, ואז הפוקוס עובר אל הדלת הנסגרת על טיריון, והפרק ממשיך עם ג'ון סנו. כולנו יודעים מה נמצא על הפרק, אבל האם הוא מסוגל למשימה?
בשיחת המוטיבציה לחיילה, דנירז זוכה לאחד השוטים היפים ביותר בסדרה: מאחוריה דרוגון פורש את כנפיו ומשווה לה מראה של מלכה מכונפת. היא פונה אל חיילה הדותרקים והבלתי טמאים והילולת הניצחון הזו מחליאה מכוון שהיא כרוכה באחד מרגעי השפל המוסרים של דנירז. בסצינה הזו מהדהדת אחת התמות המרכזיות של הסדרה: הכח משחית. כמו טוענים רבים לפניה לכתר, דנירז איבדה את שיקול דעתה וחווה שכרון כח מוחלט המגולם בצורה מרשימה על ידי אמיליה קלרק.
אבל נראה שהיא לא מתכוונת לעצור שם. מתודלקת באהדתם של לוחמיה, היא מכריזה ששלב הכיבושים ימשיך אל עבר כל הממלכות של ווסטרוז. דנירז מתכוונת להפיץ את הטרור רושף האש שלה על אפם וחמתם של מתנגדיה. בטון הזה היא יוצאת מהשוט.
איפשהו בתוך כל הרעש הזה אפשר עדיין לראות את הנסיכה הצעירה שהיתה דנירז בתחילת הסדרה. סצינה ההגעה שלה אל אולם הכס ההרוס שקטה לחלוטין. עיניה נוצצות, סמל האריה של בית לאניסטר כבר לא נמצא מעל לכס. היא כל כך רצתה להגיע אל המעמד הזה והנה שום דבר לא עומד בדרכה. היא מתקרבת, נוגעת בכס הברזל אך לא מתיישבת. ג'ון סנו שם בעומק הפריים לא בפוקוס, מאחוריה.
הרגע הזה היה חזק. כבר ויתרתי על ג'ון. כבר אמרתי שום ישועה לא תצמח מילד הצופים הזה שלקח את קוד האבירות הכי רחוק שאפשר. זה שתמיד סמך שהטוב ינצח, שילם על זה בחייו וחזר שוב בכדי לעשות את אותה טעות שהיא לסמוך על טוב ליבם של אנשים, ג'ון התמים בדיוק כמו נד סטארק.
ואז כשהוא אומר לה שהיא מלכתו, נעיצת הלהב היישר אל החזה של דנירז שלחה אותי אל קצה הכיסא המום. הוא עשה את זה. הוא גילם את הצדק של הסדרה והרג את דנירז. הוא פשוט עשה את זה. דנירז נופלת מתה בידיו, וזוכה לפרידה עמוסת CGI בצורת התאבלותו של דרוגון אשר המיס את כס הברזל ברשף האש שלו, הוא לא זה שיהרוג טארגריאן. בכך נפרדה הסדרה מדמותה של דנירז אשר מקום קבורתה לא נודע, וגם מהדימוי המרכזי שלה שהוא הוא כס הברזל. תודות לטיריון הצליח ג'ון לבצע את המהלך האחרון של הסדרה, ולהשלים את המהלך העלילתי המרכזי. אין כס.
החלק השני של הפרק קשור בסגירת המידע והחזרת הסדר על כנו. דנירז היתה השליטה האחרונה ברצף הטוענים לכתר שרצו להיות מלכים. היא רצתה לשבור על הגלגל אך היתה חלק מרכזי בו. וכיאה לגלגל פעם את למעלה על הדרקון ופעם את למטה עם סכין בחזה. עכשיו הסדרה נשארה עם כל אלה שלא רוצים למלוך. טיריון מובא מן המעצר אל מועצת הלורדים בכדי לעזור לקבוע מי ישב על הכס כעת שדנירז איננה.
המונולוג שלו על הסיפורים היה יפהפה בעיני, ומציג את הדרך שבה האנושות למעשה מתקיימת משחר הקיום. מה שמאחד אותנו הם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמו. איך נברא העולם, איך קמו מדינות, מה גרם למלחמות, אבל גם, איך גיבורת תרבות גדלה בעוני לפני שגילו שהיא יודעת לשיר. אז הם מחליטים שלבראן בחור צעיר שהצליח להתגבר על השבר האישי שלו, יש את הסיפור הטוב ביותר בכדי לאחד ממלכה שעברה שבר גדול ומדמם כל כך.
מעבר לכך, אם נחזור לתפיסה המרכזית שלי לגבי הסדרה, הסוף הזה ממשיך לגרוס כי מה שהיה הוא שיהיה. בראן נהג כמלך לאורך כל הסדרה. הוא ישב על כיסא חלקים נכבדים מהזמן קיבל את כל המידע מכל העולם וקיבל החלטות בעזרת חבריו. אריה נדדה החל מהעונה הראשונה והביאה אותנו למקומות מופלאים. סנסה שמרה על הצפון מאז מות הוריה. ג'ון הוגלה אל משמר הלילה כבר מהעונה הראשונה ורק בעונות האחרונות חזר בכדי להזהיר את בני האדם ממלך הלילה. סאם תמיד ידע שהוא ילך ללמוד ויהיה למלומד. וטיריון תמיד היה בתוך העשייה המדינאית. היה דור לפניהם, יהיה דור אחריהם, אבל כעת זה התור שלהם. עכשיו הם סביב השולחן.
'היית בדיוק איפה שהיית צריך להיות' אמר בראן לג'ון. הוא אומר את זה בכדי לגאול את ג'ון מרגשות האשם על אי היכולת שלו להגן עליו בכמה וכמה אירועים לאורך הסדרה. אך קריאה אחרת מתאפשרת ומפנה אותו לתפיסת עולם כמעט דטרמיניסטית, תסריטאית אם תרצו, לגבי זה שרק כך יכלה 'משחקי הכס' להתגלגל. כך ולא בשום דרך אחרת הקשורה לצפיות שלנו, להבנה שלנו את המהלכים, לתקוות או לנבואות שלנו, הצופים.
'משחקי הכס' הצליחה לרתום עולם שלם סביב הצפייה בה וכל עונה בה היתה לשיחת היום בברזיה, ברשת ובכל מקום בעצם. אם בשנת 2011 yes המשדרת הבלעדית בארץ הרשתה לעצמה לחכות עד לימי חמישי כדי לשדרה, השינוי בעולם התוכן המשודר הפך את המרוץ לצפייה בפרק למהיר יותר וזמין יותר. פלטפורמות השידור השתנו, נטפליקס נכנסה לשוק חזק. ועדיין, הצליחה 'משחקי הכס' לשמור על שידור חד שבועי ועדיין להיות שיחת היום בכל העולם. הפרחים ל HBO.
עם ריבוי הערוצים, הסדרות וההצפה של התוכן המשודר היום, קשה באמת לתפוס שני אנשים שרואים את אותן סדרות ושולטים בנבכיהן. אך 'משחקי הכס' הגדילה לעשות וכופפה את החוקים עוד פעם אחת, ונתנה לנו במשך שמונה עונות מדורת שבט מרכזית, גלובלית, שאיחדה אותנו סביב הסיפור הזה.
ואנחנו, אנחנו היינו בדיוק איפה שהיינו צריכים להיות, על הספה יחד עם מיליוני צופים בכל העולם. חלקנו יחד סיפור ענק, אפוס פנטסטי, שהציג דמויות חד פעמיות, מורכבות, אנושיות, מלאות בפגמים פיזים, מנטלים ורגשיים. גילינו שאין דבר כזה כטוב או רע בינאריים, אלא המון שטחים אפורים ומניעים מורכבים אשר רובם בסופו של דבר קשורים לקשרי דם ומשפחה. כאלה אנחנו, שבטיים.
משחקי הכס הצליחה לגעת בנושאים פוליטיים מורכבים. היא הצליחה להראות כי כח משחית גם את הטובים ביותר, יהו מניעיהם טובים וצודקים ככל שיהיו. ששושלות האצולה מנותקות מהעם, וכי מלחמות לא משיגות דבר חוץ ממוות וחורבן. עכשיו נותר לנו רק להביט בסדרת המופת הזו, וללמוד ממנה דבר או שניים ולמנוע את המלחמות הבאות ואולי להחליף אותן לאלתר בסיפורים, בסדרות טלוויזיה, בסרטים, ובאומנות, שם הדם זול יותר וכל מלחמה נגמרת כשקוראים 'קאט'. אז אולי נגלה שאין באמת חשיבות למי יושב על הכס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה