ליקוטים: הרמוניה במקום פילוג באלבומו התשיעי של ברי סחרוף

 

האלבום ב-Spotify

מהקמת מדינת ישראל במאי 1948 ועד היום הגרו מיליוני יהודים מרחבי העולם אל גבולותיה בבואם לממש את בניין הבית היהודי. גם כיום ממשיכים יהודים רבים לממש את זכות השיבה המקנה אזרחות מלאה במדינת ישראל לכל יהודי התפוצות.

אך בתחילת הדרך, עם בניית הבית ההגמוניה האשכנזית הלבנה- יהדות מזרח אירופה אשר הגיעה בעליות הראשונות והחלה להקים את הישוב העברי- הפלתה מהגרים יהודים מארצות ערב וצפון אפריקה (אשר כונו מזרחיים) והדיחה אותם למעברות, לישובי ספר והפכה אותם בעל כורחם למעמד הפועל ולמעשה אסקופה נדרסת.

            כל זה נעשה בעידוד ותמיכת השלטונות. ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ניסה להנהיג את תוכנית 'כור ההיתוך' במטרה להתיך את כל התרבויות יחד ולבנות דמות של ישראלי חדש. תהליך זה, אשר אומץ על ידי בן גוריון בבואו להקים בית לעם היהודי בישראל, מתרחש לרוב באופן טבעי מאליו עם הגעת העולים "מלמטה"- כלומר דרך העם על ידי העם. אך בישראל עקב השינויים באופי העליה, והדחיפות להקים מדינה נוצר מצב אשר דרש את הבטחת פעולת כור ההיתוך. דבר זה דחף אותו להפך לאידיאולוגיה מדינית יזומה (גוטווין, 9). 

            בשידורי הרדיו שדרו אופרות אירופאיות, מנהגים ותרבויות שלמות הודרו על מזבח בניית הבית בדמותו של הפועל העירוני בואכה הקיבוצי הלבן. אחת המטרות בכדי ליצור את המדינה היתה שלילת הגלותיות והמנהגים אשר יובאו עם המהגרים מארצות מוצאם.

            בתחילת שנות השבעים בארץ, דור הבנים של אותם עולים מתחיל לעורר מחאה כנגד אותה הפליית המזרחים, תנועת ה'פנתרים השחורים' קמה ומעוררות תנועת מחאה רחבה במדינה מתוך הפריפריה: "... מאבקן של קבוצות חברתיות על זכויותיהן האזרחיות, הפוליטיות והכלכליות חייב להיות כרוך פעמים רבות במאבק על הכרה בערכה של הזהות התרבותית של כל אחת מהקבוצות האלה." (יונה, 38). כאשר תרבות של קבוצה מסוימת במדינה הטרוגנית, כמו ישראל אשר נבנתה על ידי קיבוץ גלויות, מודרת על ידי ההגמוניה השוללת אותה ומגדירה אותה כנחותה, מאבדת אותה קבוצה את כוחה ויחודה, ולמעשה הופכת שקופה.

            בעבודה זו אנתח את אלבומו התשיעי של ברי סחרוף ליקוטים (2016, נענע דיסק). אלבום זה מורכב משירי משוררים יהודים מהמאה העשרים אשר פעלו בשפה העברית. סחרוף, יליד איזמיר שבטורקיה, אשר הלחין את האלבום יחד עם בן הנדלר, גידי רז, אורן לוטנברג וניר מנצור, משתמש בלחנים וניגונים המאגדים היסטוריה והשפעות רחבות אשר מקורן משלל התפוצות התרבויות והמסורות מהן הגיעו יהודים לארץ ישראל: מוזיקה ערבית, פיוטים מצפון אפריקה, כלי נגינה הודים כמו בולבול טרנג וניגונים חסידיים ממזרח אירופה, בשילוב השפעות מערביות כדוגמת מוזיקת הרוק.

שילוב הסגנונות המוזיקלים בליקוטים ביחד עם הטקסטים העבריים המושרים בו (נספח 2), מציג הרמוניה ערבה הניתנת לקריאה כביקורת על החזרה לשבטיות על רקע עליית מאבקם של בני עדות המזרח, הקיצוניות הדתית והמשיכה הכללית לקצוות במבנה הדמוגרפי של המדינה.

לטענתי, סחרוף מאמץ גישה, אותה מכנה יוסי יונה במאמרו "רב תרבותיות- בן הכרה לשוויון", כרב תרבותיות דינמית: "רב התרבותיות הדינמית נבדלת ממדיניות כור ההיתוך המסורתית בכך שהיא מאמצת את האינטגרציה התרבותית (ולא את האסימילציה התרבותית) כעקרון הבסיס שלה..." (40). סחרוף משתמש בטקסטים עבריים, לחנים מגוונים המושפעים משלל התרבותיות והעדות היהודיות. באלבום שימוש בכלי נגינה רבים אשר מטרתם לאחד במקום לפלג, לקרב במקום להרחיק, לאמץ במקום לדחות. פעולה זו היא אקט של מחאה באמצעות סינרגיה המולידה הרמוניה.

 בשבוע הראשון של חודש יולי בשנת 2015 נשא נשיא המדינה ראובן 'רובי' ריבלין נאום במעמד כנס הרצליה. הנאום, אשר הווה סיכום לשנתו הראשונה כנשיאה העשירי של מדינת ישראל, זכה לכינוי 'נאום השבטים' ובו שטח ריבלין את שינוי פניה של החברה הישראלית בפני באי הכנס.

'נאום השבטים' של הנשיא ריבלין מציג בצורה עובדתית את הפילוג המשסע את החברה הישראלית. הנשיא ריבלין הציג 4 שבטים מרכזיים ואת השינויים הדמוגרפים שחלו עליהם לפי חתך אחוזי התלמידים בכיתה א', משנת 1990 עד לשנת 2018: חינוך ממלכתי- חילונים. חינוך ממלכתי דתי: דתיים מסורתיים. חינוך חרדי וחינוך ערבי: "...ארבעה "שבטים" מרכזיים, שונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם. שבו, אם נרצה ואם לאו, "מבנה הבעלות" על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו. "

 גם בתוך ארבעת שבטים אלה ממשיכות ההתחלקויות ותתי התחלקויות בנושאים שונים כמו: עדות, מעמדות כלכליים, מין, זרמים שונים בדת, מקום מגורים וחלוקות לאידיאולוגיות ותפיסות פוליטיות שונות. התפלגות שבטית זו באה לאחר שבמהלך הקמת המדינה נוסה תהליך שזכה לכינוי 'כור היתוך'.  במאמרו "שלילת הגולה, כור היתוך ורב תרבותיות: בין אידיאולוגיה לאתוס" מסביר דני גוטווין על כור ההיתוך:

תהליך שבו מסתגלים המהגרים לתנאי "הארץ החדשה" ורוכשים את שפתה ואת תרבותה כתנאי להשתלבותם בשוק העבודה ובחברה. תהליך כור ההיתוך הוא בעל מאפיינים דוריים מובהקים, וכל דור מעמיק את השתלבותו בחברה תוך כדי סיגול תרבותה של ההגמוניה הקולטת ואבדן יסודות  תרבותיים המאפיינים את חברת המוצא שלו (9).

 מהלך זה הוליד הקצאות מדינה אשר חולקו באופן לא שוויוני: "העדפת הוותיקים, המרכז, האשכנזיים ומקרובי השלטון (...) הבניה מעמדית זו (...) כוננה את שדה התרבות הישראלי כזירת מאבק בין 'תרבויות מעמדיות'" (גוטווין, 10). כך למעשה נוצרה חלוקה בין התרבויות של תושבי מדינת ישראל החדשה: התרבות של מעמד הביניים האשכנזי הוגדר כ'תרבות עברית' ונעשתה לתרבות ההגמונית. לעומתה התרבות של העולים החדשים, אשר חלקם הגדול הגיע מארצות ערב וצפון אפריקה ונחשבו למעמד הפועלים, כברברים ולא מתורבתים, הוגדרה כ'תרבות מזרחית'. באופן טבעי האחרונה זו נתפסה כנחותה יותר לעומת הראשונה. (גוטווין, 10)

 בתשתית תיאורטית זו על מושגיה, אשתמש בבואי לנתח את אלבומו התשיעי של ברי סחרוף ליקוטים (2016, נענע דיסק). האלבום מציג עיבודים ולחנים לשירי משוררים יהודים מהמאה העשרים: ירח (רצועה 2) שירו של המשורר נתן אלתרמן אשר פורסם בקובץ שיריו הראשון כוכבים בחוץ בשנת 1938. אלי למה עזבתני (רצועה 4) של רבי דוד בוזגלו פייטן בן יהדות מרוקו ומגדולי הפייטנים היהודים של המאה העשרים. טווס כחולבן (רצועה 7) קטע מוזיקלי בו מנגנת אהובה עוזרי על כלי הנגינה ההודי בולבול טרנג ורחובות סגולים (רצועה 8) שירו של המשורר בן זמננו אודי שרבני.

            את האלבום ליקוטים פותח קטע אינסטרומנטלי חסר מילים העונה לשם נשקיני (רצועה 1). קטע פתיחה זה מציג למעשה את  התפיסה הכללית של האלבום כולו וגישתו הביקורתית-מחאתית כלפי אופן התפיסה של מוזיקה רב תרבותית על ידי ההגמוניה.

 הקטע מערב מספר סגנונות מוזיקלים ונפתח בצפירות הסמפלר ומנעד רחב של כלים המשתלבים יחד בהרמוניה המובלת בכל בית על ידי נגינת הגיטרה של ברי סחרוף. בחלק מהבתים המוביל הוא פיוט בסגנון דתי מרובה קולות. פיוט חסר מילים זה מעיד כי האלבום עתיד להתעסק במספר נקודות מבט השראות וציטוטים. קולות אלה שקולים לשלל התרבויות והעדות הכלולות בתוך מה שאנו מכנים התרבות הישראלית. ההרמוניה של השיר מציגה את החשיבות של ריבוי קולות זה, את הצורך בכל חלק בחברה הישראלית המהווה שלם הגדול מסך חלקיו. עם תפיסה זו ממשיך האלבום לפרק את הישראליות על מרכיביה ומציג תמונת מראה לפילוג הפושה במדינה.

            האומנות מתחילתה בקשה דרך להעביר תוכן. הדרך הזו, אליה אתייחס כצורה היא חלק משתי האופנים לניתוח יצירה: תוכן מתייחס למידע העובר בעוד הצורה היא המתווכת לנו את התוכן.

השיר ירח (רצועה 2) הוא עיבוד מקורי של סחרוף והרכבו לשירו המפרסם של המשורר נתן אלתרמן. השיר של אלתרמן נפתח במילים "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת." מהלך השיר מתאר מצב של התבוננות בעיר, והמספר מבקש מקוראיו להסתכל על דברים הנקרים בדרכנו  ביום יום באופן חדש ושונה, מושג הנקרא הזרה.

שיר זה, המגיע מיד לאחר קטע הפתיחה ומושר בקולו של סחרוף, מבקש משומעיו לשנות את נקודת המבט. להסתכל באמצעות האלבום הזה על הדברים בצורה שונה. בקשה זו היא חיונית כאשר מדובר באלבום המבקש להציג את המאחד ולא המפלג. האלבום עתיד להציג ריבוי קולות וסגנונות ולכן התפיסות הישנות של תרבות גבוהה מול נמוכה ואף נחותה חייבות להתבטל.

כפי שנטען האלבום ניתן לקריאה כמייצג של הרב תרבותיות הדינמית: "...הרב תרבותיות הדינמית מכירה (...) בערכן של התרבויות הנבדלות הקיימות בחברה, ושואפת לשמר בעבורן מקום משמעותי בזהות התרבותית המשותפת של החברה המכילה אותן" (יונה, 40). היא מבקשת "...לשמר את יחודן ולהשתתף ביצירה של מורשת תרבותית משותפת שתתגבש מדיאלוג חופשי ושוויוני בינהן." (41). לכן פונה סחרוף באלבום זה אל משוררים שונים מתקופות, עדות, ותפיסה דתית שונה, אשר המשותף להם כאמור הוא היצירה בשפה העברית.

השיר אלי למה עזבתני (רצועה 4) הוא עיבוד חדש לפיוט של רבי דוד בוזגלו. השיר מושר על פי נוסח המבוצע במקור על ידי תלמידו של ר' בוזגלו הרבי חיים לוק והוא מבוצע בליווי התזמורת החדשה לירושלים. הקצב של הפיוט המקורי מושר בסגנון 'קצידה'- סגנון שירה ונגינה ערבי בו בתי השיר נעים סביב אותו נושא, ואת הזמר או הזמרת מלווים הרכב נגנים  (אום-כולתום היתה מבצעת הופעות בסגנון זה).

מבחינת התוכן מדובר בקינה המתייחסת למצב העגום של העם היהודי עקב חורבן המקדש, ונתפס כעת כ"שוכן בר, נע במדבר" ככוונה לעם היהודי הנודד במדבר לפני הכניסה לארץ ושוכן באיזורי בר צחיחים. אך הקמת מדינת ישראל נתפסה ותווכה כגאולה, לכן הפניה שסחרוף מבצע בשיר הזה בהוצאתו בשנת 2016 היא למעשה התייחסות ביקורתית למצבה של החברה הישראלית אשר נעזבה על ידי אלוהיה, ולמעשה נודדת בשיממון הנובע מפילוג החברה לגבוהה ונמוכה, תרבות המבטלת את השבטים האחרים ומתרחקת מהם.

מבחינת הצורה, עיבודו של סחרוף מציג לחן עם אלמנטים חסידיים-כלייזמרים בקצב מהיר יותר מזה המאפיין את המוזיקה החסידית אשכנזית. בנוסף, את הפונקציה אשר ממלאים הכינורות והקלרינט- הכלים המזוהים עם הכלייזמרים- תופסים הגיטרה של סחרוף והקלידים של הנגנים גידי רז ורונן שפירא.

על אף שינוי הלחן ממזרח למערב, היינו מפיוט מרוקאי ערבי ללחן כלייזמרי חסידי אשכנזי, מצליח לשמר סחרוף את המקור הערבי של השיר בצורת נגינת העוד הנשמעת לאורך כל השיר. בדקה 02:20 משנה השיר את מקצבו, ושי צברי מבצע פיוט ווקלי הקרוב יותר לפיוט המקורי מבחינת הצורה. כך מתקבל שיר המציג שילוב של מקורות, תרבויות, השראות וציטוטים מן העבר התרבותי היהודי רב התפוצות. גם בשיר זה נוצרת הרמוניה יחודית וסינרגית המתאחדת עם התפיסה הכללית של האלבום.

טווס כחולבן (רצועה 7) הוא קטע אינסטרומנטלי. עוד משם השיר אפשר לגזור משמעויות המתכתבות עם התמה המרכזית של האלבום: נוצות הזנב של זכרי הטווס צבעוניות ושזורות אלה באלה.  כאשר הן נפתחות בשעת חיזור הן יוצרות את אחד הזנבות המרשימים בעולם הטבע. ואילו כחולבן הינה התייחסות לצבעי דגל המדינה, צבעים המזוהים ומאף מגדירים את הישראליות.

 משמעות זו לא נעלמת משיר זה המאגד בתוכו שילוב אלקטרוני של מוזיקה ערבית ואת הכלי בולבול טרנג, כלי מיתרים שמקורו בהודו הפנג'בית אשר עליו פורטת הזמרת ילידת תימן, אהובה עוזרי. בדומה לאלי למה עזבתני ושיר הפתיחה נשקיני גם שיר זה סובב סביב מקצבים משתנים המשמרים תמה מרכזית הגורמת להדברות בין מספר כלים. ובדומה לאלי למה עזבתני גם כאן את פונקציית הרכב הכלים הערבים המסורתי מחליפים כלים אלקטרונים.

הקלידים הפותחים וסוגרים את השיר, מזכירים מוזיקת פופ מזרחית בה הסיניתיסייזר מהווה מרכיב חשוב, במיוחד בתקופת שנות השמונים, כאשר הזמרים לוו על ידי נגן אחד אשר באמצעות הקלידים יכל למלא את הפונקציה של הרכב שלם תוך כדי שמירה על קצב אלקטרוני שהוגדר מראש. במהלך השיר, מפנה הסינתיסייזר את מקומו לבולבול טרנג ושאר סמפלים המציגים מקורות והשראות ממוזיקה ערבית. כאשר השימוש בקלידים בפתיחה ובסגירה הוא למעשה ציטוט של הזמרים המזרחיים וגוף הקטע האינסטרומנטלי מהווה את ההשראה ממנה הם פעלו.

סחרוף בשיר זה ממשיך לחבר את שלל ההשראות, ההתפתחויות המוזיקליות הציטוטים והמקורות ובוחן את הצורה של לחניו ואת הפונקציות המשתנות של הכלים בעוד המוזיקה שלו ממשיכה להתפתח לכוונים חדשים, אך זוכרת בראשה את המקור התרבותי ממנה הוא צוטט.

השיר הסוגר את האלבום רחובות סגולים (רצועה 8) הוא עיבוד לשירו של המשורר בן זמננו אודי שרבני. האלבום מסתיים בשיר איטי יותר מבחינת הקצב, נוגה וכמעט מלנכולי מבחינת הצורה. מבחינת התוכן, הטקסט של שרבני ממשיך את הקו החברתי המוצע לאורך כל האלבום: "רחובות סגולים הלילה/ רחובות תפלים עכשיו/ נהרות אדם יבשו, אין בהם תקווה" השיר מתייחס לסביבה העירונית בורגנית אשר הרחוב העירוני הוא המסמל שלה, ו"נהרות אדם" הם הצפיפות הגודשת את הרחובות שכעת עומדים ריקים, חסרי תקווה, ואם לא די בכך מוסיף השיר כי ה"מדרכות צרות מדי לאהבה". הדימוי שנוצר מתייחס לחלל האורבני כמקום של ניכור.

בהמשך השיר יש בית שחוזר פעמים: "מה שנשאר כרגע/ מה שנשמר/ אנשים בדרך כל מחר". דרך בית זה ניתן להתייחס לשגרה העירונית בורגנית המתועשת: בלילה נהרות האדם מתייבשים, האנשים חוזרים ומסתגרים בבתיהם. "אנשים בדרך כל מחר" ממשיך את הדימוי הזה, ומתקשר בצורה חכמה על ידי שינוי המילים אך שמירת המשקל של הביטוי "דרך כל בשר" המתייחס למוות הצפוי לכל מה שחי.

שרבני בשיר זה מחבר בין אופי החיים השגרתי של הבורגנות העירונית אשר בה האנשים ממשיכים את אותו מסלול גם מדי יום ביומו, עם המוות. השיר מתרחש ברחובות ומעיד כי אותו מוות הצליח להסתנן אל הרחובות אשר אין ביכולת האנשים להתמודד מולו- בעזרת האהבה כפי שמציע השיר- מכוון שהמדרכות צרות מדי בכדי להכיל אותה.

מבחינת הצורה, מסתיים השיר רחובות סגולים (רצועה 8) עם הגיטרה של סחרוף אשר נשמעת כמו אזעקה או סוג של נורת אזהרה מהבהבת. זהו הצליל האחרון הנשמע באלבום כולו. המוזיקה מהווה את התקווה. דרכה מצליח סחרוף להעביר מסרים ביקורתיים באמצעות בחירה סלקטיבית מאד של טקסטים ולחנים.

מסרים אלה מהווים תמונת מראה לחברה הישראלית אשר הפילוג פושה בה, כפי שהזכיר הנשיא ריבלין. סחרוף מציע אלטרנטיבה, לראות את המסורות והתרבויות כגופים מאחדים, המשמרים את הזהות היהודית-ישראלית על שלל גווניה, עדותיה, ארצות המוצא ההשפעות והשראות, הרי בסוף כולם פועלים באותה השפה- עברית. עבור סחרוף השפה העיקרית היא המוזיקה, דרכה הוא מצליח לערבב ולהוסיף בעודו זוכר את המקור ומחפש את זהותו כיוצר אשר מודע ליוצרים שפעלו לפניו:

 במקום לראות במסורת ישות קבועה ולא משתנה בזמן, יש לראות בה ישות גמישה ודינמית. ישות ההולכת ונבנת, הולכת ומשתנה (...) ישות שאפשר לגרוע ממנה פרקים והוסיף לה אחרים כך שהיא תענה לנסיבות והצרכים המשתנים של החברה. על הגריעה וההוספה לנבוע מדיאלוג מתמשך בו משתתפות הקבוצות השונות המרכיבות את החברה (יונה, 42).

 אלבומו התשיעי של סחרוף ליקוטים מאפשר קריאה כמייצג של הרב תרבותיות הדינמית. לאורך האלבום כולו מתחקה סחרוף, אולי בכיר המוזיקאים בזמננו, אחר שורשי היצירה היהודית סביב השפה העברית. באלבום משתמש סחרוף בשפה המוזיקלית בעודו חוקר את ההשפעות וההשראות המהוות את התרבות והמסורת היהודית הענפה, תרבות אשר הושפעה וספגה השראה מכל פינה בתבל אליה וממנה הגיעה. הוא עושה זאת תוך שמירה על דיאלוג מתמשך עם היוצרים לפניו, הן באמצעות הצורה של שיריו- בחירת הלחנים והכלים המבצעים אותם, והן מבחינת התוכן- בחירת הטקסטים ואופיים היחודי אשר נידון לעיל.

            ליקוטים מציג רב תרבותיות ודיאלוג יצירתי המאדיר את שלל התרבויות והעדות היהודיות, ומציג למעשה מוזיקה ישראלית מורכבת מתעמקת וחוקרת, המבקשת לבחון את מקורותיה. אך בו בעת מבינה כי עליה להתקדם קדימה ולזנוח את העבר אל עבר עתיד משותף ובעיקר הרמוני.