פאקינג שבט: מזרחיות ואוריינטליזם בראי הפנומנולוגיה בסדרה 'הנערים'

' פאקינג שבט': מזרחיות ואוריינטליזם בראי הפנומנולוגיה בסדרה 'הנערים'- היא עבודת רפרט בסמינר 'פנומנולוגיה וקולנוע' של פרופ' בועז חגין במסגרת לימודי תואר שני בקולנוע בבית הספר לטלוויזיה וקולנוע ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב.  

אל השיח המזרחי נחשפתי לראשונה במהלך לימודי התואר הראשון בקולנוע. אני יליד הפריפריה הישראלית, בן אילת. מצד אבי סב מרוקאי וסבתא פולניה שגדלה בגרמניה, עליהם השלום. מצד אמי סב אוסטרו-הונגרי, שנולד בארץ ישראל עליו השלום, וסבתא מרוקאית שתבדל לחיים ארוכים. הורי נולדו שניהם בישראל בבית חולים העמק. למרות קורותיי החצי מזרחיים, גדלתי בבית משולל כל זהות מזרחית פר-סה, רוצה לומר מעולם לא הרגשתי או חוויתי את עצמי כמזרחי.

כשהתחלתי את לימודי התואר הראשון במכללת ספיר, מכללה ציבורית בפאתי העיר שדרות, עם שכר לימוד אוניברסיטאי, נחשפתי לעומקה של ההגדרה וגווניה כפי שבאה לידי ביטוי בקורסים ובסמינרים, במרצים והמרצות עצמם ובטקסטים שלמדו אותנו: סרטים, סיפורים קצרים, שירה ומאמרים אקדמיים אשר חצו את ענייני המוזיקה, המאכלים והנראות הסטריאוטיפיים המכלילים והמקטינים.

 באותה תקופה כונסה ועדת ביטון אשר כינוסה "... היווה שיא בפעילות הענפה שבה שקע חלק גדול של המאבק המזרחי בדור האחרון- המאבק על מקומם של המזרחים בתרבות בישראל." (אשש, 254). אך למרות כל אלה, ובדומה להרגשתה של יאלי אשש גם אני הרגשתי כי "השורשים שמהם הייתי אמורה לצמוח [...] לא באמת היו שורשי" (אשש, 254). אך עם הצפייה והקריאה בטקסטים מזרחיים, משהו בתפיסה, ואולי אפילו בי, השתנה.

בטקסטים המזרחים אליהם נחשפתי לא הופיעו בגדים צבעוניים, קנקני תה כסופים או עוגיות מתוקות, לא סלסולי שירה, לא גמלים, לא מדבר ולא ריקודי בטן, דימויים המבוססים על תפיסות אוריינטליסטיות כפי שגיליתי. מה שהופיע בטקסטים האלה היו תחושות ומקומות אותם זיהיתי ועמן הזדהיתי  בקלות. תחושות של מוגבלות כלכלית וגיאוגרפית צוירו, כך למדתי, כתוצר לוואי של דיכוי ממוסד. נופים עירוניים מוזנחים של שיכונים המאוכלסים על ידי אנשים ונשים כחולות צווארון המכלות את יומן במפעלים או בתפקידי פקידות זוטרים בשירות הציבורי וחולמות חלומות אחרים. והכרתי את התחושות, את האנשים. הם למדו איתי, גרו לצדי, הם היו, ושמא עודם, אני.

אם כן, מה היא התחושה הזו? הרגשה חמקמקה הנעה בין גורמים שונים כל כך ורבים כל כך המשמרים ומשכפלים אותה. מין התנגשות אלימה אילמת ועיוורת, ולעיתים אף לא מודעת, בקירות ובתקרות זכוכית המגבילים את תנועותיך ויכולתך להתקדם, לשפר את מיקומך החברתי. האם זה אני שנהיתי רגיש או שמא היו הדברים כך מקדמת דנא וטרם התבססה אצלי השפה, המושגים והכלים להבחין ברגשות וחוויות אלה?

בעבודה זו אנסה לענות על התחושה החמקמקה הזו של דיכוי ממסדי המלווה אותי בפגישותיי עם טקסטים דרך נקודת המבט של השיח המזרחי בישראל. ואיך דרך טקסטים אלה התעצבה אצלי הרגישות מחדש ואפשרה לי לבחון מחדש טקסטים אחרים המציגים תפיסות לגבי מזרחיות? אבחן את תחושות אלה בעיקר דרך הסדרה הנערים (Our Boys. HBO. 2019) ואעשה זאת באמצעות הפנומנולוגיה המנסה לתת על נושאים אלה את הדעת.

אתחיל ברשות הקוראת בשורשי השיח המזרחי אליו נחשפתי אשר החל עם מושגי האוריינטליזם של אדוארד סעיד (Said); האוריינט עבור סעיד הוא: "... כמעט המצאה אירופית, ומאז העת העתיקה היה מקום של רומנטיקה, טיפוסים אקזוטיים, זכרונות ונופים לא מרפים וחוויות מופלאות (סעיד,11, הדגשה שלי). סעיד טוען שעצם ההגדרה של אירופה, אשר כבשה וניהלה מושבות ענק בארצות נחשלות כלכלית וממסדית ועשקה את אוצרותיהן, נובעת מהניגוד לארצות אלה, מעצם הגדרתן ואנשיהם כאחרים (סעיד, 11). ואם כבר בתפיסות אירופיות עסקינן, התודעה הציונית סבלה גם היא מתודעה קולוניאלית: "... אשכנזים היו בתפקיד הלבנים, ומזרחים בתפקיד השחורים" (אשש, 250). בעוד התודעה הציונית דמיינה את היהודים מארצות ערב כחלק מהקהילה, התודעה הקולוניאלית יצרה את אלה כ'אחרים' של אירופה, כקבוצה אתנית נבדלת. המפגש בין שתי תודעות אלה הוא שהגדיר את המזרחים כשייכים וכאחרים באותה עת (שנהב, 17). בכדי להכליל את קבוצה מובחנת זו בפרויקט הציוני הלאומי של בניית הארץ היה עליהם לעבור תהליך של דה-ערביזציה: "...טיהור של של היהודי הערבי מערביותו." (שנהב, 151).  דה-ערביזציה זו היוותה תנאי להכלתם, של ההיהודים-ערבים בחיק הקולקטיב הישראלי כאשר הפרויקט הציוני חיפש ליצור זהות ללא ממוקפת (חבר ושנהב, 62) כלומר תוכל להיות יהודי או ערבי, לא שניהם.

תפיסות אלה הובילו לקטלוג הגמוני הומולוגי של כל היהודים מארצות האסלאם כ'עדות מזרח' (שנהב, 26). מושג אשר צמד החוקרים חנן חבר ויהודה שנהב מכנים במאמרם: 'היהודים הערבים: גלגולו של מושג' כבעל "משמעות מצמצמת" (63). לטענתם מעולם לא הבשילה הדה-ערביזציה במלואה, אלא מה שהתממש למעשה הוא ביטוי אוריינטליסטי של זהות זו אשר כוננה את קטגוריית 'עדות מזרח' (שם, 67) כאשר הם קובעים, בקריאה פוסט-סטרוקטורליסטית, כי מדובר ב"... קטגוריה דיסקורסיבית, המצויה בשיח התרבותי וקשה למחוק את עקבותיה." (שם, 67). כל אלה נבעו ונובעים מתוך עמדת הזרם המרכזי בישראל עד היום אשר שאיפתו הלאומית היא לחיות במדינה יהודית לא ערבים בכלל ולדחות את מיזוג זה לא רק בלשון ובשפה אלא גם בפועל (שם, 58).

יחד עם כל אלה, שילוב השיח הלאומי הנבנה ייצר "... היררכיה חברתית לגיטימית שבראשה נצבו נציגיה המובהקים של הלאומיות החילונית, אשכנזים ציונים מתנועת העבודה." (שנהב, 152), וקווי היררכיה אלה נמשכים, לדאבוני, עד לימנו:

 

ואכן אין זה סוד למי שמכיר את החברה בישראל שהפיצול בין מזרחים לאשכנזים הוא מרכזי במבנה החברה ונוכח בכל מוסדותיה: במערכת החינוך (הפניית מזרחים לחינוך מקצועי), בפוליטיקה (פוליטיקה עדתית), בבתי הסוהר (שיעור גבוה של אסירים וסוהרים מזרחים), בבית החרושת (שיעור גבוה של פועלים מזרחים), בלשכות העבודה (ריבוי דורשי העבודה המזרחים), בארכיטקטורה העירונית (מזרחים הם רוב תושבי עיירות הפיתוח), באקדמיה (רק 9 אחוזים מן המרצים הם מזרחים) ובצבא (חלקם הגדול של המזרחים בקרב הנגדים). העדויות המחקריות להתמשכותו של פיצול זה חד-משמעיות. (חבר ושנהב, 71).

 

יחד עם אלה, במאמרה, נשענת אשש על חוקרת נוספת, ננסי אייזנברג (Isenberg) וגורסת כי התיאוריה הביקורתית נוהגת להשמיט לעיתים קרובות את הקשר בין תפיסות קולוניאליסטיות לבין תפיסות מעמדיות (אשש, 253). אשש מחברת בין המושג White Trash מושג מבזה "...המתייחס לעניים לבנים, דלי רכוש..." (אשש, 251) לבין המזרחיות הישראלית אשר למרות היותה שייכת להגמוניה היהודית בישראל, מודרת לשוליים החברתיים בה (אשש, 252), הדרה הנעשית באופן ממוסד כפי שמציג הציטוט הארוך לעיל.

רקע תיאורטי נרחב זה, בשילוב השיח וקורותיו המוזכרים לעיל, מולידים שתי סוגיות מרתקות; הראשונה, היא שהדיכוי שהחל כדיכוי גזעי, הוליד פן מעמדי כלכלי שהוא המשיך ישיר שלו. ואילו הסוגיה השניה, בתקופה בה התערבבות השבטים בישראל מוסיפה להעמיק, כמו בקורותיי המשפחתיים לדוגמה, ההגדרה של אחד כמזרחי נהיית נזילה יותר ושייכת לפוליטיקת הזהויות המאפשרת יצירת זהות ממוקפת, מוצלבת ואף המצאת קטגוריות חדשות המאפשרות לחתור תחת אלה הקיימות (שנהב, זהות פוסט לאומית, 10), כזו המאפשרת לסובייקט להגדיר את עצמו על אף וכנגד הגדרות הממסד. אתמקד בסוגיה הראשונה מבחינה פנומנולוגית. ובעיקר בתחושה המלווה דיכוי מסוג זה, איך זה מרגיש? איך זה נחווה? ואיך חוויות אלה באות לידי בסדרה הנערים?

לפני שאתחיל, אתעכב כאן על גוף שחור שאקפח בכתיבה זו, הערבים הפלשתינאים.  בסדרה הנערים משפחת אבו חדיר הפלשתינאית משכונת שועפט שבמזרח ירושלים, מוצגת כקורבן של התנהלות ישראלית יהודית בכמה מישורים: עם חטיפת רציחת ושריפת גופתו של מוחמד בנם הצעיר, ובהמשך עם מעצרו של אבי המשפחה חוסיין (ג'וני ערביד) בחדר חקירות במשטרת ירושלים כאשר זה מחכה להתפתחויות בחקירת חטיפת בנו, עם עיכוב בהעברת גופת הנער חזרה למשפחתו על ידי משטרת ישראל, ועם התנהלות אי שוויונית מול מערכת החוק הישראלית.

מבחינת המהלך הפנומנולוגי אשר מציעה שרה אחמד (Ahmed) בפרק השלישי בספרה Queer Phenomenology: Orientations, Objects, Others בו היא מתעסקת בתחושת המוגבלות של גופים שחורים במרחב לבן,  נוצרת הלימה בין הרקע התיאורטי לביו היחס למשפחת אבו חדיר בסדרה. אך היות ואיני ערבי פלשתינאי לא אוכל להתחקות אחר החוויות האלה מבחינה פנומנולוגית, ולכן לא אתמקד בה בעבודה זו, אלא ביהודים הערבים שבה, המזרחים.

בפרק הלז נשענת אחמד על כתיבתו של פרנץ פאנון (Fanon) היוצא נגד הסכימה הגופנית ככלי העיקרי של הפנומנולוגיה בחוויית ההתמצאות של גוף במרחב, ומציע את הסכימה ההיסטורית הגזעית אשר לתפיסתו נמצאת מתחת לפני השטח של הגוף. מעבר מסכימה גופנית לסכימה היסטורית-גזעית, כפי שמציע פאנון, ומאומצת על ידי אחמד, הופכת גוף פעיל המתפשט במרחב דרך חפצים (גוף לבן) לכזה שנשלל ונעצר (גוף שחור) (Ahmed, 110(. בעבודה זו אקביל, בהישענותי על השיח המזרחי, את הגוף הלבן לאשכנזים, ואת הגוף השחור למזרחים.

הנערים מציגה בבירור את ההבדלים בין מזרחים ואשכנזים. נוער הגבעות לדוגמה מזוהים ומאופיינים כאשכנזים בשמם: פוגלמן, מילר, רוטשטיין, רוזנטל, ובמראם: כיפות בד סרוגות גדולות, שיער חלק ובהיר ופאות ארוכות, לבושים בחולצות בד מכופתרות.  בסוף פרק 3, לאחר גילוי מקור וידאו חדש ממצלמות האבטחה מתמקדת החטיבה היהודית בשלושת החשודים יוסף חיים בן דוד, ינון ואבישי, הנחשפים בשנית בסדרה במהלך הופעה בחתונה משפחתית כנגנים כשהם חובשים תרבושים לראשם, ומאחוריהם תפאורה ותאורה אדומה, שרים ומנגנים ניגונים מרוקאיים בנוסח של זהר ארגוב.

יצוג זה מציג את האידיאולוגיה הנמצאת בבסיס נרטיב העל הציוני, אותו מציגה ומפרקת החוקרת אלה שוחט במאמרה: "מזרחים בישראל: הציוניות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים"; אידיאולוגיה אשר מבוססת על סדרה של דעות קדומות שעולה מהן הד קולוניאליסטי ברור (שם, 143). אוסיף גם אוריינטליסטי, ולראיה אתבסס על תיאורו של 'איציק' (מיכאל אלוני) פקודו של 'סימון' בפרק 4, ביחס לתיעוד משפחת הרב שלום בן דוד בחתונה:  "פאקינג שבט".

אבישי הצעיר בחבורה, מהווה דוגמה לשיא הדיכוי בתוך הממסד בו הוא חי. כבן למשפחה חרדית אשר אינו מיישר קו עם הערכים והנורמות של הזרם החרדי הליטאי, ומתקשה להישאר במסגרת הישיבה שהיא הביטוי המהותי של הקיום היהודי (פרידמן, 7). אביו וסבו לוחצים ודוחקים בו לשוב למקור החרדה והדכאון שלו- הישיבה. בניסיונו להרגיש תחושת שייכות כלשהי מצטרף אבישי אל דודו ובן דודו במסע החטיפה והרצח.

דמותו של אבישי, מציגה את השפעות הדיכוי הממוסד על תפיסת העצמי המדוכא, בשילוב עם חשיפה להסתה כפי שהוא נחשף אליה במהלך הפרקים הראשונים מצד דודו יוסף חיים בן דוד, ההפגנות ברחוב בהן נקראות קריאות 'מוות לערבים' ותוכן בחדשות ובטלוויזיה, מנותב הכעס והדיכוי אל עבר גוף ששחור יותר ממנו, הערבי הפלשתינאי, ולא אל הממסד המדכא אותו.

להבדיל מדמותו של אבישי, במהלך כל הסדרה 'סימון' משמר את זהותו היהודית-ערבית כהתרסה נגד הממסד בו הוא עובד ושאותו הוא משרת. יציאתו נגד התפיסה הרווחת במסדרונות השב"כ, והרחוב הישראלי, באשר לזהות חוטפיו ורוצחיו של אבו חדיר, נתפסת בעיני כחתירה נגד הנרטיב הציוני הממקם את המוסר היהודי הלבן כעליון וצחור. תפיסה זו מתחזקת כאשר הסדרה משלבת בפרק הראשון את דבריו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה בתקופה ההיא : "תהום מוסרית עמוקה מפרידה ביננו לבין אויבנו, הם מקדשים את המוות, אנחנו את החיים".
 'סימון' חושד מלכתחילה כי האווירה הגזענית, רווית השנאה וההסתה היא שתגרום לפעולת נקם בעקבות חטיפת הנערים היהודים בגוש עציון. וכשזו מתרחשת 'סימון' היהודי היחיד שמאמין לכל אורך הסדרה כי יהודים הם שביצעו את מעשה הזוועה. הוא והרחוב הערבי.

מכל העוסקים במלאכה 'סימון' היחידי שנענש, וזאת לאחר שהכיסוי שלו נחשף על ידי יוחי, נער הגבעות שהפעיל כסוכן. יוחי, אשכנזי שעבד עם הממסד ובכך שוחרר ממאסר, מרסס את שמו של 'סימון' על קיר ביתו. השב"כ בדמותו של 'מייק' מפקדו של 'סימון', מעניש אותו בעקבות 'שריפת' זהותו, אך גם בעקבות התנהלותו של 'סימון' בכל העונה, ועצם היותו קטגוריה אנומלית בתוך מערכת ציונית ממסדית עם חלוקות דיכוטומיות ברורות, והוא מוגלה מעבר לים לתפקיד קירור.

בחוויית הצפייה שלי לא הצלחתי לנתק בין עצם היות 'סימון' מזרחי, ועוד כזה המשמר את זהותו היהודית-ערבית בתוך סביבה ציונית אשכנזית, ושאינו סר למרות או לתפיסות הממסדיות ובין המחיר אותו הוא נאלץ לשלם. זאת על אף שהצליח לפענח את פרשיית הרצח ולחלץ הודאה מצולמת של אבישי על כוונת תחילה. כאשר הלבנות שנויה במחלוקת, מופעל לחץ אשר  משפיע על יכולת ההתקדמות והדברים שהגוף יכול לעשות (Ahmed, 138), במקרה של 'סימון' להתקדם בתפקידו.

אך חוויה זו שלי מושפעת מהדרך בה אני, כסטודנט לתואר שני בקולנוע ובוגר תואר ראשון בקולנוע ממכללת ספיר צופה בסדרה. היא מושפעת גם מן המטענים שספגתי, אישיים ואקדמאים, והיא מושפעת כאשר אני מחפש את הרגישויות שעולות לי בעת הצפייה בסדרה ומהן ועליהן אני יכול לכתוב, לדוגמה המזרחיות.

במהלך הצפייה, וגם לאחר מכן במהלך הכתיבה על הסדרה, הנערים מצליחה להפעיל אותי רגשית, ומעלה אצלי זיכרונות של אירועים המהדהדים את התפיסות שלי; זכרונות של אנשים בריאים אינם מנותקים מן המציאות, הם משתנים, מסתלפים ואף מזויפים בכדי לתמוך בתפיסת העצמי (D'Argembeau& Van der Linden, 539(. וכפי שמובא בסקירה של דויד פרל קרל (Farrell Krell): "Phenomenology of Memory from Husserl to Merleau-Ponty", הזכירון מהווה מקור דו-משמעות אונטולוגית, כך לפי גישתו של מרלו-פונטי (Farrell Krell, 493).

 אם כך, עולה התהייה האם זכרון הוא מקור של שימור (Conservation) או של בניה (Construction) (שם, 492). ונדמה כי מרלו-פונטי בוחר בדו משמעות הזו המתאפשרת על ידי הזכרון. רוצה לומר, מצד אחד בעזרת הזכרון אני, או שמא המוח שלי, משמר אירועי עבר, ומצד שני אירועים אלה כאשר הם מועלים מן הזיכרון אל התודעה שלי הם מגדירים אותי בפני עצמי, את הרגישויות שלי, את התחושות והחוויות האונטולוגיות שלי בתוכן, ואלה בונות ומבנות את מי שאני חושב שאני, או במקרה הזה, זוכר שאני.

בתקופת שירותי הצבאי, כאשר הכרתי אנשים ממרכז הארץ שאילת היוותה עבורם לא יותר מעיר בילוי, הכרתי בפערים בין הפריפריה המזרחית למרכז האשכנזי. הסגנון ורמת החיים השונה ממה שהכרתי היכו בי. בזמנו לא ייחסתי לזה שום משמעות מיוחדת מלבד מזל, והבחירה של הוריהם במקצועות ומשרות מכניסות יותר.

עת נחשפתי לשיח המזרחי שהוזכר לעיל משהו ברעיונות ובתפיסות האלה של מזל ובחירה, השתנה והכרתי במושגים כמו דיכוי והסללה השבים וחוזרים בשיח. לפתע יכולתי להזדהות עם כותבות כמו ז'קלין כהנוב, דודו בוסי ורונית מטלון שמתארות את השיכונים והשכונות בהם גדלתי, את המוגבלות הכלכלית, את החלומות לפרוץ את תקרת הזכוכית של השכונה המוזנחת.

בחיבור תפיסה זו של מרלו-פונטי למצבי, בזיכרונותיי המשמרים אני מודע למקום בו גדלתי מבחינה גיאוגרפית וסוציו-אקונומית, בהם אני מרגיש גם תחושות נוסטלגיות, סוג של פשטות ילדותית לצד מראה המוזנח של השכונה אשר היוותה עבורי מגרש משחקים בלתי נגמר. אך לצד זאת, בצד הבונה של הזיכרון, שמתעצב תדיר ומושפע מן הידע אליו אני נחשף במהלך חיי, כמו השיח המזרחי במקרה של עבודה זו, אני מכיר בפן הנחשל מעמדית בו גדלתי, בהזנחה המודעת של גבירי עירית אילת שבחרו לפתח שכונות חדשות ועשירות על חשבונן של שכונות ותיקות על תושביהם, את חוסר היכולת הכלכלית של אמי החד הורית לשפר מיקום, את העצירה.

העצירה הזו, שמתארת אחמד, איננה רק פיזית או נמצאת ביחס לחפצים במרחב, אלא גם לתנועה במרחב החברתי כלכלי: "...you can move up only by approximating the habitus of the white bourgeois body […] or at least approximating its style…" (שם, 138). ואכן הנערים מציגה את חוסר המוביליות החברתית הזו בעיקר דרך דמותו של 'סימון', אשר כאמור משמר את זהותו הערבית-יהודית בתוך הממסד. ולראיה, הוא גר בשכונות הותיקות בירושלים בסוג של דירת שיכון, עם אמו המבוגרת. לעומתו, יוסף חיים, אחריו 'סימון' מתחיל להתחקות בחקירת החטיבה היהודית של השב"כ, זנח את אורח החיים החרדי והישיבה. יוסף חיים מנהל חנות אופטיקה ומתנהל כאחרון הבורגנים, בעל שני רכבים ואופנוע, ומתגורר בבית מידות עם רעייתו וביתם בהתנחלות אדם שמעבר לקו הירוק. יוסף חיים אף מציע לאבישי לזנוח גם הוא את המרדף אחר חלומות הממסד החרדי ואת שאיפת אביו וסבו להצטיין בלימוד בישיבה, ולהצטרף אליו בעבודה ולסגנון החיים הבורגני. כך יחוש, כנראה, פחות את הדיכוי הממסדי הדוחק אותו, לפחות לפי הצעתה של אחמד.

בחלקים מסוימים ממנה מציגה הנערים מבט הנחווה מנקודת מבטו של ממסד ציוני, בצורת השב"כ. נקודת מבט זו מבצעת חיתוכים וקטלוגים דיכוטומיים בחברה הישראלית הרבודה ומלאת הגוונים. השיח המזרחי של ה'מזרחים החדשים' יוצא במחאה נגד נקודת מבט זו וחלוקתה, כפי שכותב סמי שלום שטרית בספרו: המאבק המזרחי בישראל 1948-2003: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה: "...'המזרחים החדשים' אינם רואים את החברה הישראלית על פי הדיכוטומיה הציונית 'ערבים / יהודים', אשר נועדה להמשיך ולהשתיק את הקונפליקטים בתוך החברה היהודית , אלא מפרקים את החלוקה הזאת לקטגוריות פנימיות , אשר מציגות מבנה מסובך יותר של החברה הישראלית." (268). וכאן דמותו של 'סימון' המשמרת את זהותה המורכבת, הממוקפת, היהודית-ערבית מהווה מקרה מבחן עמו הממסד הציוני מתקשה להתמודד ולכן מבקש לשמר את טוהרו ומקיא את 'סימון' מבין שורותיו אל הגולה. שם הוא יהיה יהודי בין גוים ולא יהודי-ערבי בין יהודים-לבנים.

השיח המזרחי מתחבר למאבק ולשיח האוניברסלי שפועל למטרת תיקון החברה עבור כל אזרחיה, משום שהשאלות החברתיות של עוני ומצוקה נעשו מורכבות יותר וחוצות סקטורים נרחבים יותר בחברה הישראלית (שלום שטרית, 319). לכן בחוויה שלי, ובזכרון הנבנה ובונה שלי אני מבקש להיצמד לשיח זה, המזרחי, החותר בשפתו, ביצירותיו ובבחירותיו הפוליטיות והחברתיות לתקן את העוול הממוסד של גופים המבקשים לראות את המציאות הישראלית כבינארית וקרה, בעוד שהיא רבודה מגוונת וצבעונית. ואם פה ושם הזכרון שלי משתנה, אני יודע שזה רק אני, החווה את אותה תופעה מדהימה הזו שנקראת זכרון, שמשתנה.

ביבליוגרפיה

חבר, חנן, ושנהב, יהודה. “היהודים-הערבים: גלגולו של מושג.” פעמים; רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח 125-127, 57–74. 2011.

  סעיד, אדוארד. אוריינטליזם. מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה, תל אביב: עם עובד : מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה. 2000.

 פרידמן, מנחם. החברה החרדית - מקורות, מגמות ותהליכים. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל. 1991.

שוחט, אלה. "מזרחים בישראל: הציוניות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים". זיכרונות אסורים : לקראת מחשבה רב-תרבותית : אסופת-מאמרים. בימת קדם לספרות. 2001.

 שטרית, סמי שלום. המאבק המזרחי בישראל : בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה : 1948-2003. תל-אביב: עם עובד, 2004.

 שנהב, יהודה. היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות תל-אביב: עם עובד, 2003.

 שנהב, יהודה “זהות בחברה פוסט-לאומית.” תיאוריה וביקורת 19: 5–16. 2001.

 Ahmed, Sara. "The Orient and Other Others". Queer phenomenology: Orientations, objects, others. Duke University Press, 2006.‏

   D'Argembeau, Arnaud, and Martial Van Der Linden. “Remembering Pride and Shame: Self-Enhancement and the Phenomenology of Autobiographical Memory.” Memory 16.5 : 538–54 2008..

  Krell, David Farrell. “Phenomenology of Memory from Husserl to Merleau-Ponty.” Philosophy and Phenomenological Research 42.4 : 492–505 1982.

 פילמוגרפיה

 הנערים. יוצרים: חגי לוי, יוסף סידר, תאופיק אבו ואיל. HBO. ישראל. 2019.