פנינים אקדחים ועטלפים: חזרות בסצינת רצח ההורים של באטמן

פנינים אקדחים ועטלפים- היא עבודת רפרט במסגרת הסמינר 'חזרות ורימייקים בקולנוע' של פרופ' ענת זנגר, שכתבתי במהלך התואר השני בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. 

מאז הגיח לעולמנו, בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת בחוברת הקומיקס מספר 27 של הכותר Detective comics, דמותו של באטמן, איש העטלף (Batman) זכתה לאינספור עיבודים וגרסאות אשר יצאו תחת ידיהם של יוצרים ויוצרות שונים בחוברות וספרי קומיקס, בסדרות וסרטי אנימציה ולייב אקשן.

סיפור המקור, שהוביל את ברוס ווין, בנו של איל הון מהעיר המומצאת גות'אהם, לעטות ברדס וגלימה ולהילחם בפשע העירוני, הופיע לראשונה בגיליון 33 של Detective Comics (נספח 1). במקור המאויר יוצאים ברוס הצעיר והוריו מסרט באולם הקולנוע ונתקלים בשודד חמוש באקדח הדורש את הכסף ואת המחרוזת של מרתה, אימו של ברוס. תומאס ווין, אביו תוקף את השודד ונורה, ולאחר מכן גם מרתה נורת בעצמה וברוס נשאר להביט בהוריו המוטלים לרגליו בסמטה, מתים. בהמשך, בפריימים בודדים, מוצג תהליך הבניה העצמית, הפיזית והנפשית, של ברוס כלוחם ומדען המחפש להטיל פחד ומורא בפושעי גותאהם ונעשה לאיש העטלף.

נספח 1- Detective Comics 33#

סצנת הרצח של הוריו של ברוס וויין, בסמטת הפשע (Crime Alley), הנה חלק מרכזי בסיפור המקור המאפיין של באטמן בקומיקס ובכלל, וזו הטוענת את דמותו בטראומה וברצון להיעשות לוחם בפשע בעיר הדמיונית גותאהם, אשר גבתה ממנו את ילדותו. הסצינה מכילה מספר אלמנטים של חזרה מבחינת הדימויים שבה, והיא שבה ומופיעה בגרסאות שונות, על ידי יוצרים שונים לאורך השנים והעיבודים להם זכתה הדמות.

הסצינה בפרט, ודמותו של באטמן בכלל בעלות מקורות טקסטואליים רבים (Joye  Van De Walle, 41), כאשר אחת המשמעותיות שבהן היא יצירתו המונומנטלית של פרנק מילר הרומן הגרפי The Dark Knight Returns אשר הוותה השראה משמעותית בתוכן ובצורה ליצירותיהם של ברטון ונולאן (Joye & Van De Walle, 42). וגם על עיבודו של סניידר, באטמן נגד סופרמן (Batman Vs. Superman: Dawn of Justice. 2016. Zack Snyder) אשר בו ניסה להתקרב אליה צורנית באופן חסר תקדים.

הסצנה הספציפית זכתה לאזכורים, רמיזות ורפרורים בטקסטים רבים אחרים בנפרד מעיבודים לדמותו של באטמן. כמו למשל בפתיחת הסרט השומרים (Watchmen. 2009. Zack Snyder), כאשר זוג עשירים, כשהגברת עונדת מחרוזת פנינים, מופיע ביציאה לסמטה וגיבור על אחר מציל אותם מהשוד, כאשר על הקיר מאחוריהם מרוחים פוסטרים של באטמן. רמיזה זו בסיקוונס הפתיחה של השומרים, עיבוד קולנועי ליצירת קומיקס שזכתה למעמד קאנוני והוגדרה כאחת היצירות החשובות של המאה העשרים (Rehak, 155), מעידה על חשיבותה והתבססותה של סצינה זו בתרבות הפופלארית.

בדומה לריבוי העיבודים והגרסאות של באטמן אשר הופכות את דמותו ל "...ungraspable, elusive, everywhere..." (Brooker, XI), גם הסצינה עצמה עברה שינויים באווירה, בטון, ובדגשים הויזואליים. כך גם בעיבודיה הקולנועיים ניכרים שינויים; בגישה הקולנועית, בתמות העולות ממנה ובמיקומה של הסצינה בין סרט לסרט.

 על אף שינויים אלה, המבנה העלילתי המרכזי של הסצינה ותוצאותיה נשמרים. בבסיס עבודה זו אבקש לעמוד ולבחון את השינויים בין הגרסאות השונות, ואת תפקידם והשפעתם על דמותו הקולנועית של באטמן ואופיים של הסרטים.

אתמקד בשלושה עיבודים קולנועיים של סצינת הרצח של הזוג ווין מתוך הסרטים באטמן (Batman. 1989. Tim Burtun) באטמן מתחיל (Batman Begins. 2008. Christopher Nolan) ובאטמן נגד סופרמן. אטען כי סצנת רצח ההורים של ברוס בסרטיהם של ברטון, נולאן וסניידר מהווה עוגן נרטיבי, צורני וארכיטיפי, המשמרת מבנה מוכר ואהוב. ויחד עם זאת, טוענת את דמותו של באטמן ברוח העיבוד באמצעות אינטרטקסטואליות משתנה.

 אם כן, הסצינה מהווה עוגן נרטיבי מכוון שהנה שבה ומופיעה בסרטים הראשונים בסדרות העיבודים הקולנועיים המרכזיים לדמותו של באטמן, שיצאו במהלך שלושים השנים האחרונות. הסצינה מהווה סיפור מקור טראומטי עבור ברוס אשר עושה לאירוע זה סובלימציה ורותם אותו למלחמתו בפשע (Brody, 174). מכאן ניתן להקיש כי בכדי להיעשות ולהפך לבאטמן על ברוס לחוות את האירוע הזה. באופן דומה, עושה רושם שכל במאי המגיע לעבד את באטמן למסך, נאלץ להתמודד ולהשתלט על הסצינה הזו גם כן.

ולראיה כל עיבוד מאלה הנדונים בעבודה זו פתחו סאגה ממושכת מרובת סרטים של דמותו של באטמן והרפתקאותיו ובשלושתם כאמור שבה ומופיעה סצינת הרצח; בעקבות באטמן של ברטון עלו לאקרנים אחריו באטמן חוזר (Batman Returns. 1992. Tim Burton) באטמן לנצח (Batman Forever. 1995. Joel Schumacher) ובאטמן ורובין (Batman & Robin. 1997. Joel Schumacher). בעקבות באטמן מתחיל של נולאן הופקו האביר האפל (The Dark Knight. 2008. Christopher Nolan) ועלייתו של האביר האפל (Dark Knight Rises. 2012. Christopher Nolan). באטמן נגד סופרמן של סניידר, הווה אבן דרך מרכזית ביצירת יקום קולנועי שלם וחדש עבור חברת הקומיקס DC שבבעלותו האולפנים Warner Bros,  ודמותו של באטמן שם (בגילומו של בן אפלק) שבה והופיעה ביחידת המתאבדים (Suicide Squad. 2016. David Ayer) וליגת הצדק (Justice League. 2017. Snyder & Whedon).

בטבלה 1 המצורפת, ניתחתי והשוואתי בין האלמנטים המרכיבים את הסצינה בעיבודים הקולנועיים בכדי לבסס את טענתי לגבי היותה עוגן נרטיבי וצורני. הקטגוריות המסומנות באפור מצביעות על מקומות בהם זיהיתי חזרה, דמיון או חפיפה באלמנט עלילתי, תמטי או צורני בין הגרסאות הנדונות.

טבלה 1

על פי הטבלה ניתן לראות כי רב הדומה על השונה בין העיבודים השונים של הסצינה בסרטים הנדונים. וכי באופן כללי שומרת הסצינה על אחידות בעיקר מבחינת הדימויים המרכזיים אשר שבים ומופיעים בה; המבנה המשפחתי, קלוז אפים על אקדח השודד ומחרוזת הפנינים ובעיקר עצם היותה סצינת פלאשבק אליה חוזר ברוס בשלבים שונים בעיבודים הקולנועיים.

יתרה מכך בעיקר ניתן לראות כי בבסיסה הסצינה בהחלט שומרת על מבנה נרטיבי זהה בכל העיבודים. עם זאת תדירותם המשתנה של הדימויים ומשך הופעתם היא המשתנה העיקרי. לדוגמה כמות הקלוז אפים על אקדח השודד גדלה מעיבוד לעיבוד, כאשר בבאטמן נגד סופרמן מעבר לריבוי ישנו שימוש נרחב בהילוך איטי במהלך הסצינה, מניפולציה המדגישה ומחדדת את הופעתם של הדימויים הללו.

בחירות אומנותיות אלה מהוות את השינויים המרכזיים באווירה של הסרטים והתמות העולות מהן, אטען כי הסצינות מקפלות בתוכן את התמות המרכזיות של הסרט השלם בו הן מופיעות. אך בטרם אגיע לניתוח התמטי העולה מהן, ראשית אעמוד על ערכם הארכיטיפי והאינטרטקסטואלי.

עבור אומברטו אקו (Eco) טקסטים נוצרים מטקסטים ומדברים עם טקסטים אחרים בצורה חופשית מכוונות יוצריהם (Eco, 4). במאמרו "'Casablance': Cult Movies and Intertextual Collage" מגדיר אקו ארכיטיפיות כסיטואציה נרטיבית ממוקמת מראש החוזרת באופן תדיר, מצוטטת או ממוחזרת בטקסטים רבים נוספים (שם, 5). די בהגדרה זו בכדי להגדיר את סצינת הרצח של הזוג וויין כארכיטיפ, אך ברשות הקוראת אכנס לעומקם של הדברים.

ראשית ניתן להתמקד בתא המשפחתי ההטרוסקסואלי הלבן והעשיר, ברוס הצעיר והוריו יוצאים מפעילות פנאי תרבותית, לבושים בהידור. בבאטמן משפחת וויין לבושה במעילים יקרים, ההורים עוטים כובעים, האם עונדת מחרוזת פנינים גדולה ומעיל פרווה. לאחר שהם יוצאים מבית הקולנוע, מתקרבות לקדמת הפריים שלוש נשים היוצאות בעקבותיהם, עטויות בפרוות גם כן. דימויים אלה שבים גם בשני העיבודים הנוספים, בבאטמן מתחיל המשפחה לבושה בחליפות טוקסידו  והאם בשמלת ערב ומעיל מרשים ופנינים. וכן גם בבאטמן נגד סופרמן, מעילים צמר כבדים, תיק יוקרתי אצל האם ופנינים. בעזרת דימויים אלה נוצר דימוי ארכיטיפי של עושר ומעמד גבוה, ששב וצוטט באינספור טקסטים.

ארכיטיפ נוסף שמופיע בברור בבאטמן ובאטמן מתחיל הוא הסמטה, זו המהווה את הלוקיישן לרצח, אשר זכתה לאורך השנים לכינוי Crime Alley. סמטאות יוצרות תפיסה דיכוטומית של חזית / אחורי, ומהר מאד הפכו לדלת האחורית של העיר ו (R. Ford, 67). סמטאות צברו מוניטין גרוע וקושרו עם מעמדות נמוכים של אנשים, יצורים ופעילויות, ונתפסות כקרקע פורה לפעילות עבריינית (R. Ford, 276) כצופים המכירים את תפיסות ארכיטיפיות אלה משלל טקסטים קודמים, הלוקיישן של הסצנה מהווה מצע אידיאלי לפשע מחריד כל כך, והתרחשותו במקום שכזה נתפסת כסבירה.

לא רק זאת, הניגודיות בין מעמד המשפחה- אשר בא לביטוי צורני בלבוש מהודר ועשיר- לבין הסמטה מהווה דוגמה צורנית לדמויות אשר לא נמצאות במקום המתאים להן, מחוץ לאלמנט שלהן. חשוב לציין כי בבאטמן נגד סופרמן, בשונה משני העיבודים הקודמים, השודד יוצא מתוך סמטה אל עבר המשפחה, והשוד והרצח מתרחשים ברחוב עצמו. אעמוד על חשיבות פרט זה בהמשך העבודה.

ארכיטיפ נוסף העולה מתוך הסצינה קשור בתוצאותיה, והוא היתמות. בסופה של הסצינה נעשה ברוס וויין ליתום, ויתומים מהווים ארכיטיפ בפני עצמם: "...Just as the child figure in literature has been used to embody themes about the nature of man, so orphan children have been used to dramatize the perils and possibilities of childhood." (Mills, 227). החוויה הטראומטית הזו של ברוס תרתם בהמשך על ידו למלחמתו בפשע של גות'אהם, ובכלל, כמהלך המבטא מלנכוליה פרוידיאנית, תהליך של שמירה על מה שמת, ולא ניתן לשחזר, חי באופן מתמיד בתהליך מתמשך של אבל ותשוקה (McWilliams, 67). כך שהארכטיפ המוצע של היתמות ממקם את ברוס בסמטה, אך לא מוציא אותו ממנה, או אותה ממנו. יעידו על הנחה זו גם שלוש הגרסאות לסצנה בסרטים, אשר מסתיימות כאשר ברוס נשאר שם, בסמטה, יתום, לצד הוריו המוטלים מתים לרגליו.

במאמרה "בין-טקסטואליות, מגדירה זיווה פורת את האינטרטקסטואליות כ"... כל התופעות הנובעות מהיחסים שמקיים טקסט נתון [...] עם קורפוס קודם ו/או בו זמני של טקסטים." (שם, 170). פורת טוענת כי קשרים אלה מהווים תנאי הכרחי לפרשנות ואף את הבסיס לקיומו של הטקסט (שם, 170) ולכן, בשלב הזה אפנה לסוגיית האינטרטקסטואליות המשתנה בין הסצינות בעיבודים השונים. אתחיל כרונולוגית, בגרסה לסצינה בסרט באטמן, המהווה את העיבוד המוקדם יותר מבין השלושה.

כפי שהצגתי בתחילת עבודה זו, היחס המרכזי של הסצינה בעיבוד זה והנוספים, ולמעשה כל עיבוד קולנועי או טלוויזיוני של באטמן בפרט, ושל גיבורי על בכלל,  נמצא ביחס לטקסטים המקוריים בקומיקס, ולא בכדי; "... Hollywood is thus eager to borrow from pre-existing works, rely on tested material and adapt these for obvious economic reasons rather than for artistic motivations ..." (Joye & Van De Walle, 40).  לדוגמה,  באטמן שמציג ברטון בסרטו, הוא דמות יגעה ומבודדת שמקורה ב The Dark Knight Returns של מילר (Winsted, 575), שהוא, כאמור, בעצמו עיבוד לסיפור המקור של באטמן כפי שהוצג לראשונה ב Detective Comics .

הציטוט האינטרטקסטואלי אשר חוזר בצורה עקשת בכל העיבודים הקולנועים, הוא מוטיב הפנינים שעל צווארה של מרתה וויין, אימו של ברוס. המחרוזת שנקרעת ומתפזרת בצורה דרמטית, יותר ופחות תלוי בעיבוד, ומהווה את אחד הדימויים המרכזיים במות אימו של ברוס והתפרקות התא המשפחתי.

 בסיפור המקור ב Detective Comics לא מופיעות ולא מוזכרות פנינים, אלא רק שרשרת (Necklace) אשר אינה נראת בפועל. אז מה מקורן של הפנינים? שוב מקומה של היצירה The Dark Knight Returns של פרנק מילר "...proved to be a huge inspiration for the movie franchise, especially the critically acclaimed films of Burton and Nolan." (Joye & Van De Walle, 42). בסצינת הרצח כפי שהיא מופיעה בקומיקס הלז (נספח 2) ניתן לראות בבירור את מוטיב הפנינים שב וחוזר בפריימים רבים במהלך הסצינה המאוירת. דימוי זה ישוב ויופיע כאמור בשלוש העיבודים הנידונים כפי שמצוין בטבלה, ומציג את היותה עוגן צורני משמעותי ולא משתנה.

נספח 2- מתוך The Dark Knight Returns

מלבד זאת, היציאה מאירוע התרבות טומנת בחובה מספר ציטוטים והתייחסויות אינטרטקסטואליות גם כן. בבאטמן הסצינה עצמה מתחילה ביציאה מבית הקולנוע מונארך (Monarch) המציג סרט פיקטיבי בשם Footlight Frenzy, אשר אינו מתכתב עם אלמנטים מרכזיים עם דמותו של איש העטלף.

הסצינה בבאטמן נהפכה עם הזמן לאינטרטקסט מצוטט בפני עצמו. בסרט לגו באטמן (Lego Batman Movie. 2017. Chris Mckay) עיבוד אנימציה ממחושבת בו כל הדמויות הן אנשי לגו, ברוס מביט על תמונה משפחתית מילדותו עם הוריו ביציאה מקולנוע מונארך וברקע ניתן לראות את הסמטה הנודעת (נספח 3) זוהי ככל הנראה התמונה האחרונה שלהם יחד כי מיד לאחר מכן מתרחש השוד והרצח.

נספח 3- מתוך לגו באטמן הסרט

חשוב להוסיף, כי בעוד בסיפור המקור ב Detective Comics לא מוזכר שם הסרט ממנו יוצאת משפחת וויין, ב The Dark Knight Returns מוזכר בברור הסרט זורו (Mark of Zorro. 1940. Rouben Mamoulian). ולכן ציטוט זה שב וחוזר הן בקומיקס, וכן בעיבוד המאוחר יותר בבאטמן נגד סופרמן בו יוצאת משפחת וויין מבית קולנוע מודרני יותר, אשר בו מוצג זורו הן בשלט בטקסט, והן בפוסטר לצדו פוסעת המשפחה.

החיבור בין זורו לבאטמן נע מעבר לבחירה האופנתית בשחורים, מסכה על הפנים וגלימה. ישנן מספר נקודות השקה נוספות בינהן: זהות כפולה דיאגו וגה בין האצולה והאלטר-אגו שלו זורו, לוחם בעוולות חברתיות בחרב שלופה, ומערה כבסיס פעולה. אלמנטים אלה אינם מקריים: "...the Mark of Zorro was one of two films that contributed significantly to the formulation of Batman." (Williamson, 4). כך טוען בוב קיין, היוצר של באטמן שכנער גדל על דמותו של הסייף המסתורי.

אלמנט אינטרטקסטואלי בבאטמן מתחיל מופיע רגע סצינה לפני סתינת הרצח. בסרט זה יוצאת משפחת ווין מהאופרה מפסיטופולס של אריגו בויטו ולא מקולנוע. מפיסטו הוא דמות השטן ביצירה פאוסט של גתה. ביצירה, כאשר מפיסטו נשאל על ידי פאוסט מי הוא, מפיסטו עונה: " Always willing evil, always produces good." (Yang qts. Goethe, 6) אשר משמעותו שהשלכות מעשיו של השטן הן חיובית תמיד גם אם כוונתיו רשעות (Baumann, 26). החיבור בין הקטע באופרה לרצח הזוג וויין לאחר מכן, נוגע בדיוק בנקודה הזו; אירוע שבסיסו רע כרצונו של השטן עצמו, אך כזה שתוצאותיו בסופו של דבר טובות והביאו להצלתם ורווחתם של תושבי גות'אהם, כאשר הן דחפו את ברוס הצעיר להיעשות לבאטמן.

ישנן עוד שתי רמיזות צורניות שאבקש לעמוד עליהם בהתייחסותי לאינטרטקסטואליות בבאטמן מתחיל, והן ממוקמות בסוף הסצינה, בה כורע ברוס לצד גופות הוריו המוטלים מתים לרגליו. הראשונה והברורה יותר, מוזכרת בהתייחסות קודמות והיא סצינת הרצח כפי שהיא מופיעה ביצירת קומיקס אחרת של פרנק מילר Batman Year One (נספח 4). ניתן לשים לב לדמיון המוחלט בכמה מישורים, המיזנסצינה, הלבוש ואף התאורה. נולאן נשען על עבודות של פרנק מילר באופן צורני ומצטט אותה בברור (נספח 5).

נספח 4- Batman Year One

הרמיזה השניה דורשת התחקות מתקדמת יותר. מדובר בחיבור צורני ליצירה שזכתה בעצמה לאינספור ציטוטים עיבודים וגרסאות, הלא היא תנוחת הפייטה (Pieta). בתנוחה זו מערסלת מרים את ישוע, בנה, לאחר שהורד מת מן הצלב. תנוחה זו נושאת תמות של סבל, אובדן ואבל (Ziegler, 29). וממקמת את מרים כקדושה, ובהתאמה את ברוס כקדוש לא פחות מהוריו אשר הועלו לדרגת מרטירים שבשמם הוא ילחם בפשע העירוני המשתולל בגות'אהם אשר גבה את חייהם.

אינטרטקסטואליות זו מעמיקה את הקריאה ומאפשרת פרשנות רבה ומעמיקה על דמותו של באטמן. ציטוטם של טקסטים מוקדמים בטקסטים מאוחרים, וכפי שמסכם זאת אקו במאמרו: טקסטים נוצרים על ידי טקסטים (Eco, 4) מציגה את החזרתיות ככלי המשמר חלק מרכזי ואהוב בדמותו של גיבור העל הזה.

נספח 5- השוואה בין Year One ובאטמן מתחיל

בחלק זה, האחרון, של העבודה אפנה לניתוח התמטי העולה מתוך הסצינות בעיבודים השונים. כפי שטענתי והצגתי תפקידה של סצינת הרצח להוות עוגן נרטיבי צורני וארכיטיפי, אשר שומרת על האלמנטים המרכזיים בדמותו של באטמן מעיבוד לעיבוד.  השינויים הקטנים שמופיעים בה, האינטרטקסטואליות המשתנה שנסקרה לעיל, יחד עם הטון והבימוי  אשר אסקור כעת, מאפשרים לטעון את דמותו של באטמן ברוח העיבוד ולייצר תמות מרכזיות המשתנות מעיבוד לעיבוד, כבר בסצינה הקצרה הזאת, כפי שאציג כעת.

בבאטמן הסצינה מציגה תפיסה שונה ביחס לשני העיבודים המאוחרים יותר ביחס למיקום ותפקידה של סצנת הרצח ביחס לדמותו של באטמן והתמות של הסרט אשר מקופלות בה. הסצינה מופיעה כשעה וחצי לתוך הסרט, כמסכמת את המערכה השניה ופותחת את השלישית, ומצולמת ומבוימת בטון כבד ואפלולי, בעל זוויות צילום קיצוניות ואקספרסיביות, במוזיקת רקע דרמטית ובאפקטי סאונד מהדהדים: קול נקישות הנעלים על המדרכות, הצעקות והתפזרות הפנינים, אלה גורמים ומחזקים את התחושה המסויטת העולה מהסצינה.

בעיבוד זה, חווה ברוס וויין (בגילומו של מייקל קיתון) פלאשבק כאשר הוא מנסה להתחקות אחר זהות דמותו של הארכי-נבל המכונה הג'וקר (בגילומו של ג'ק ניקולסון) המטיל טרור ברחבי העיר גות'האם. חיוכו של הג'וקר והניסיון לפצח את זהותו, שולח את ברוס אל אותו ערב בסמטה, והסצינה מופיעה.

בסיום הסצינה ג'ק נייפר הצעיר, הג'וקר לעתיד, מחייך את חיוכו האיקוני ומדקלם משפט: Do you ever dance with the devil in the pale moonlight? המשפט, שמופיע בחלק מוקדם יותר בסרט, שם מנסה הג'וקר להרוג את ברוס בדירתה של ויקי וייל. חיבור החיוך יחד עם המשפט מוביל את ברוס להבין כי נייפר הוא הג'וקר.

מהלך זה, הנגזר מן הסצינה, מחבר תמטית בין שתי הדמויות באטמן והג'וקר. בתחילת הסרט, במערכה הראשונה של הסרט שומט באטמן, את ג'ק נייפר אל מיכל הכימיקלים שממנו הוא יוצא כג'וקר. בסצינת הרצח, שחוזרת כפלאשבק אל עבר הסרט, מופיע ג'ק נייפר כשודד צעיר ומשולח רסן שרוצח את הזוג וויין. בנקודה הזו סיפורי המקור של שתי הדמויות מתחברים דרך סצינת הרצח.  

מכך עולה כי הסצינה מקפלת בתוכה את אחת מן התמות המרכזיות של הסרט: מעגלי אלימות המזינים זה את זה ומחוברים זה לזה. אוזלת ידם של גורמי אכיפת החוק בגות'אהם נוכחת גם היא. נייפר בטרם הפיכתו לג'וקר מתקדם בעולם הפשע על ידי שיחוד שוטרים וקניית שקט תעשייתי לפעילותו הפלילית, רצח הזוג וויין עובר מבלי שחשודים נתפסו, וכן הפשע הגואה בו נלחם באטמן בהמשך הסרט. כל אלה נוכחים בסצינת הרצח ומוסיפים למשמעות שלה בסרט הזה.

תפיסה זו ממשיכה גם בבאטמן מתחיל. בעיבוד זה, הסצינה זוכה לטון ריאליסטי יותר ומצולמת ברובה בזווית ישרה בגובה עיניים וללא מוזיקה. הסצינה מופיעה כחלק מפלאשבק ארוך במהלך אימוניו הגופניים והנפשיים של ברוס במקדש אי שם בהרים המושלגים של המזרח הרחוק. שם תחת פיקוחו של מורו (ליאם ניסן) לצד אימונים באומנויות לחימה, נחשף ברוס לחומר המופק מפרח כחול המעורר את הפחדים של האדם השואף אותו, במטרה להתעמת עימם.

עקב נטילת החומר הזה ברוס שב למספר מוקדים המזוהים עם פחדיו בילדותו; נפילה למערה עם עטלפים בה הוא שובר את ידו ומוקף בנחיל עטלפים מצייצים המקבעים את פחדו מהם. וכן את השתלשלות האירועים בערב בו הוריו נרצחו בסמטה. הסרט מציג את הגעת  משפחת וויין לאופרה וחלקים מהופעת האופרה עצמה, כאמור מפיסטו של בויטו. במהלך ההופעה מפחד ברוס מדמויות שחורות המשתלשלות על חבלים אשר נראות בעיניו כעטלפים ומבקש לצאת. וכך מגיעה סצינת הרצח, כאשר המשפחה יוצאת בדלת אחורית אל הסמטה, ומותקפת על ידי שודד חמוש.

מילותיו האחרונות של אביו של ברוס הם פניה אל בנו, הוא מבקש ממנו "אל תפחד". כך מחזק נולאן את הופעתה של התמה המרכזית בסרט, פחד והתגברות עליו. החל מהפרח הכחול המעורר את הפחדים, מערת העטלפים אליה נופל ברוס בצעירותו, דרך סצינת הרצח ודמותו של הנבל המרכזי, הדחליל/ דר' קריין (קיליאן מרפי) ותוכניתו להחדיר גז מעורר פחד ופוביות לתשתית המים של גות'אהם, ועד השימוש של ברוס בפחד שלו מעטלפים בבניית דמותו של באטמן. כל אלה מחזקים את התמה המרכזית של סרט, אשר נמצאת בצורה מזוקקת בסצינת הרצח בסרט.

באטמן נגד סופרמן של סניידר הוא המקרה המעניין ביותר מבין העיבודים הנדונים בעבודה זו, מכוון שהוא מציג רעיונות שונים ובחירות מרתקות ביחס לדרך בה נתפסת הסצינה, הדרך בה מאופיינות הדמויות בכלל, הקצב שלה, הטון והדגשים הויזואלים.

ראשית, כאמור, הסצינה מופיעה בחמישים וחמש השניות הראשונות של הסרט, וכמו השאר גם היא מוצגת כפלאשבק, אך במקרה זה, כפלאשבק כפול. הסרט נפתח עם הלוויתם של הזוג וויין, ותוך כדי שברוס הצעיר בורח אל היער, משתלב פלאשבק רצח הוריו.

הסצינה מתחילה במוזיקה דרמטית ובזווית גבוה כמו מבט על, המביט על משפחת וויין יוצאת מן הקולנוע. זווית זו כבר מטרימה את אחת התמות המרכזיות של הסרט, האל מול בני התמותה. בשילוב המוזיקה האפית, המשלבת תזמורת ומקהלת קולות מלאכיים משהו, יחד עם המבט הקולנועי העליון הזה על המשפחה הצועדת אל עבר קיצה מוצגת בה גישה דטרמיניסטית משהו, כח עליון בלתי ניתן לעצירה או התערבות, אשר דוחף אותם אל סופם.

 נוכחתו של סופרמן בעולם הסרט מערערת את סדר הכוחות ומציגה את הנחיתות של בני האדם למולו, כך לפי באטמן ולקס לות'ר (ג'סי אייזנברג). הסרט מציג את שתי דמויות אנושיות אלה המנסות כל אחת בדרכה להתמודד עם האומניפוטנטיות האלוהית של סופרמן החוצן ואי כפיפותו לשום גורם מדיני מסודר. תמה זו נוכחת בצורת הבימוי של סצינת הרצח.

מבחינת הדיאלוגים בסצינה, למעט שמה של אימו של ברוס, מרתה, אשר נלחש על ידי אביו הגוסס של ברוס, לא נשמעת בסצינה פיסת דיאלוג נוספת. בחירה זו מחדדת תמה מרכזית נוספת בסרט והיא מקומה של האימהות כבסיס לאנושיות. במהלך הסרט מתעמת באטמן עם סופרמן, מלחמה של אדם באל, כאמור, ומצליח להכניעו.

לפני שהוא נועץ בו חנית מיוחדת מקריפטונייט, חולשתו של סופרמן, מבקש איש הפלדה מבאטמן שישמור על מרתה (אימותיהם של סופרמן ובאטמן בעלות שם זהה). אז נכמרים רחמיו של באטמן אשר מבין שלמרות היותו חוצן, החיבור שלו עם אימו מבטא את האנושיות שבסופרמן. תמה זו, מונחת כבר בפתחו של הסרט עם הופעת סצינת הרצח, ומכוונת היישר אל סצינת השיא של סוף המערכה השניה.

הסצינה בבאטמן נגד סופרמן משופעת בשוטים באקסטרים קלוז-אפ בהילוך איטי, ומציגה דמיון ויזואלי חסר תקדים, מתקדם יותר מעבודתו של נולאן, לסיפור הרצח בקומיקס The Dark Knight Returns. בדומה למחרוזת הפנינים המתפרקת שם באקסטרים קלוז-אפ על קנה האקדח לחלקיקים, כך גם הסצינה עוברת סוג של פירוק לחלקיה הקטנים ביותר.

סניידר, מבין שלושת העיבודים, הוא הבמאי הבוחן את גבולותיה של סצינת הרצח כסצינת קאלט: "... in order to transform a work into a cult object one must be able to unhinge it, to break it up or take it apart so that one then may remember only parts of it, regardless of their original relationship to the whole." (Eco, 4). בהתאם לדבריו של אקו, סניידר משתמש בדימויים המרכזיים של הסצינה ומציג אותם באופן לא ריאליסטי, מקוטע, מלא פאתוס, כמעט מתענג על האסתטיקה של מעשה ההריגה על ידי פירוקו למרכיביו הקטנים, אך המרכזיים ביותר: האקדח אשר מופיע בשישה שוטים, הפנינים המופיעות בארבעה שוטים, והמוות עצמו אשר מגיע גם הוא באקסטרים קלוז-אפ על אישוניה המתרחבים של מרתה, אימו של ברוס. ובכך מעלה את הסצינה לרמת קלאט, לא רק בחזרתה ברמת התוכן, אלא גם ובעיקר ברמת הצורה.

השינויים הקטנים האלה, המקומות בהם יש חופש אמנותי לבמאים, הם אלה אשר טוענים את דמותו של באטמן בתמות המרכזיות של העיבוד, בעוד המבנה העלילתי הכללי נשמר ומשוחזר, כפי שטענתי.

ישנן סיבות רבות שכל דור מקבל את הבאטמן שמגיע לו (Joye & Van De Walle qts. Phegley, 41) כפי שטען קווין סמית יוצר הקומיקס המוערך, אך קצרה היריעה מלהכיל. יחד עם זאת חשוב לציין כי בכל עיבוד תפקידה של הסצינה הוא לתכלל את אותם השינויים האלה דרך שימוש בציטוטים אינטרטקסטואליים, גישה קולנועית להצגת ארכיטיפיים ובעיקר בהתייחסות לדימויים. אלה משמרים את מעמדה כסצינת קלאט, אך יחד עם זאת מאפשרים לה לשוב ולחזור בעיבודים שונים, ועדיין להישאר רלוונטית, בדיוק כמו דמותו של באטמן, אשר נשארת רלוונטית, מעניינת ומבדרת דורות רבים כבר למעלה משמונים שנה.

ביבליוגרפיה

Baumann, Peter. "“Part of that force that always wills the evil and always produces the good”. On a Devilish Incoherence." S. Ph. Essays and Explorations 1.2 (2016).‏

 Brody, Michael. "Batman: Psychic trauma and its solution." Journal of Popular Culture 28.4 (1995): 171.

 Brooker, Will. Hunting the dark knight: Twenty-first century Batman. Bloomsbury Publishing,

2012.   

 Eco, Umberto. "" Casablanca": cult movies and intertextual collage." SubStance 14.2 (1985): 3-12.‏

 Ford, Larry R. "Alleys and urban form: Testing the tenets of new urbanism." Urban Geography 22.3 (2001): 268-286

 Joye, Stijn, and Tanneke Van de Walle. "Batman returns, again and again: An exploratory enquiry into the recent ‘Batman’film franchise, artistic imitation and fan appreciation." Catalan Journal of Communication & Cultural Studies 7.1 (2015): 37-50.‏

 Mills, Claudia. "Children in search of a family: Orphan novels through the century." Children's literature in education 18.4 (1987): 227-239.

 Rehak, Bob. "Adapting Watchmen after 9/11." Cinema Journal 51.1 (2011): 154-159.‏

Williamson, Catherine. "Draped Crusaders": Disrobing Gender in" The Mark of Zorro." Cinema Journal (1997): 3-16.‏

 Winstead, Nick. "“As a Symbol I Can be Incorruptible”: How Christopher Nolan De‐Queered the Batman of Joel Schumacher." The Journal of Popular Culture 48.3 (2015): 572-585.‏

 Yang, Shuang. "The Devil Figure in Goethe, Boito, and Gounod." (2016).‏

 Ziegler, Joanna E. "Michelangelo and the Medieval Pietà: The Sculpture of Devotion or the Art of Sculpture?." Gesta 34.1 (1995): 28-36.‏

 בן פורת, זיוה. "בין-טקסטואליות". (לקסיקון) מתוך הספרות 34 (2) (1985): 170-179.