 |
| פוסטר הסרט |
במרכז הסרט החדש של גורדן פיל (Peele) עומד מאלף סוסים מצטלמים בשם OJ (דניאל קלויה). הסיפור מתחיל כשחוות הסוסים שעוברת בירושה במשפחתו הופכת לאתר של מתקפות הזויות בהן סוסיו נשאבים בצרחות מצמררות יחד עם חול, וכל מה שלא מחובר לרצפה, אל תוך מה שנראה כמו צלחת מעופפת אשר מסתתרת בתוך ענן שלא זז בכלל במשך ימים ארוכים מעל איזה רכס קרוב.
או.ג'יי ואחותו מבינים שמדובר בחייזרים ומבקשים לתעד אותם, למכור את
התיעוד ולהתעשר. אך תוך כדי כמה מפגשים שונים, או.ג'יי מגלה שלא מדובר בצלחת
מעופפת אלא בישות חוצנית טורפת שמחסלת לו את עדר הסוסים, ועוד עוברי אורח תמימים
אחרים. אז הוא מחליט לא רק לתעד אותה, אלא להשיב מלחמה שערה.
עד כה נשמע כמו כל סרט מדע בדיוני גנרי שראינו כבר אינספור פעמים. אך
מאז שציפיתי בו במטוס בדרך הלוך וחזור מדובאי, אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליו.
סרטי ז'אנר (מד"ב, מערבונים, גיבורי על, וכיוב') מאפשרים לדבר על המנגנון הזה
שנקרא קולנוע בצורה מעמיקה (לפעמים) ולבחון את עצם הדרך שבה המדיום המרתק הזה פועל. NOPE הוא מקרה
כזה. כי החייזר במקרה הזה הוא צופי הקולנוע, ואני אסביר.
ראשית, OJ מחובר בדם לתולדות הקולנוע. הוא נצר לרוכב שרכב על סוס שצולם בשנת
1878 על ידי אדוארד מייברג' בטכניקה שיצרה הלכה למעשה את התמונות הנעות (מה שאנחנו
קוראים לו היום סרטון). למעשה מדובר בלכידת תמונות מפורקת של תנועות הדהירה של סוס
אשר בהקרנה אחת אחרי השניה יוצרות את האשליה שהתמונה זזה והסוס דוהר.
מצלמות וידאו עובדות עד היום באותו קונספט-מצלמות כ 24 פריימים בשניה
ובהקרנה נוצרת אשליית התנועה שהביאה לנו את הקולנוע (והטלוויזיה, והיוטיוב,
והאינסטה והטיקטוק). כך ש OJ הוא בעצם נצר לאחד מהאנשים (השחורים) הראשונים אשר מצלמה לכדה אותם.
וזה בעצם הבסיס לרעיון שלי לגבי הסרט- שהחייזר הוא בעצם הצופים.
 |
| מתוך Nope |
נתחיל בקל, הצורה של היצור המעופף היא יחסית עגולה, כאשר במרכזה פעור חור דרכו הוא שואב את הטרף שלו. במאני-שוט של הסרט, כאשר תוכנית הפעולה לתיעוד של OJ אחותו ואיש הטק שלהם אשכרה יוצאת לפועל, אנחנו זוכים לראות את היצור במלואו, והפלא ופלא הוא נראה ממש כמו עין אנושית, ואם לדייק כמו קשתית ואישון. האישון הוא החור דרכו חודר האור אל האיזורים הפנימיים של העין אשר רגישים לאור ומעבירים את האותות אל המוח לעיבוד. ממש כמו מצלמה, שם יש לנו צמצם ועדשה, אבל הרעיון זהה.
למעשה יש לנו כאן עימות בין דמויות לבין ישות דמויית עין המנסה לשאוב
אותן אל מותן בשביל לשבוע, בדומה למה שקורה בסרטים. אנחנו שומעים על סרט חדש
שאנחנו רוצים לראות, מפתחים יצר (עם אלף ואחת מניעים הערצה, פומו, וכו') מתחילים
לצפות ושני היצרים המרכזיים (אהבה ומוות) מובילים אותנו ואת הסרט בסוג של קשת
נרטיבית שרובה נקלטת דרך העין. חלק מהדמויות האלה ישלמו בחייהן בשביל ההנאה וסיפוק
היצרים שלנו, הצופים, זאת בדומה ליצור בNOPE שסך הכל רוצה לספק את יצר הרעב שלו.
רק שכאן, נכנס הקסם של הז'אנר. הדמויות מיישרות מבט אלינו, הצופים,
ובכך מודיעות לנו שהן מודעות אלינו הצופים. OJ עצמו אומר במהלך הסרט, שטורפים אי אפשר
לאלף, צריך להגיע איתם להסכם. וההסכם שהוא יוצר עם החייזר המעופף הוא ההסכם שנמצא
בבסיס כל סרט או סדרה עם הצופים, יש דמויות שאי אפשר לגעת בהן, העלילה שומרת עליהן.
ולמה אי אפשר לגעת בהן בסרט הזה? כי הן לא משירות מבט. כמאלף OJ מבין
שהוא מתמודד עם טורף, והדבר האחרון שאתה רוצה לעשות מול טורף זה להביט בו בעיניים-
כך הסרט יוצר חוקיות שמי שלא מביט לא נטרף. OJ מבקש משאר הדמויות הקרובות אליו לא להביט
על הישות הזאת, לא לתת לה את העיניים שלהן. והעיניים הן אלה שמספרות לנו כל מה
שצריך לדעת על דמות, אם היא מפחדת או מאוהבת, כועסת או מאושרת.
בהקבלה כשהצופים לא מקבלים את העיניים של דמות, הם גם לא מקבלים את
המבט של הדמות והמבט הוא הכוח של הקולנוע כי דרכו אנחנו רואים את מה שהדמויות
רואות. כאשר אנחנו רואים מה דמויות רואות הן מקבלות כח. כשאנחנו רואים מה דמות
רואה, אנחנו רואים גם איך היא רואה אותו (היינו זווית, תאורה, קרבה, התמקדות ועוד)
וגם ובעיקר איך היא מגיבה למה שהיא ראתה (action- reaction) הכוח הזה הוא הזדהות.
כשאנחנו כצופים רואים מה דמות רואה מתחיל להיות לנו אכפת ממנה, כי היא כנראה
חשובה. אנחנו רואים אותה בדרך כלל בקלוז אפ או מדיום קלוז אפ, מביטה במשהו, רואים
את העיניים שלה, את הרגשות שלה, רואים אותה.
כאשר אנחנו לא רואים את המבט של הדמות מצד אחד זה מרחיק אותנו ממנה
ואז נתקשה להזדהות איתה, אבל במקרה של NOPE החוסר במבט הזה שומר על הדמויות מלהיאכל על ידי חייזר טורף ובכך הן
שורדות. וגם יש טריק מעניין של חיזוק המתח האימתי המלווה את סרטיו של פיל ('תברח' 'US') שאנחנו
לא רואים את האיום הוא מפחיד יותר.
גורדן פיל הבמאי יוצר כאן מהלך של דמויות שמודעות לעצם היותן דמויות,
והן מסרבות ליישר קו עם המנגנון הזה של ניצול. OJ לא מוכן שיראו אותו משיר מבט כי הוא לא
מוכן שחייזר יאכל אותו. הוא מוותר על עניין ההזדהות עם הצופה בשביל לשמור על חייו
כדמות בסרט. מעבר לז'אנר המדע הבדיוני פיל מערבב ב NOPE גם אווירה מערבונית
(כי אין סוסים ומדבר בלי מערבון) ומעניק לOJ שוט סיום מהסרטים. הערבוב הזה הזכיר לי מאד את הסדרה Westworld אשר גם
בה, הדמות הראשית מבינה שהיא דמות בתוך עולם בדיוני וסגור שהוקם במטרה לענג מבקרים
(שהם גם צופים), והיא מחליטה לשבור את המעגל הנרטיבי שלה ולצאת נגדו ונגד האנושות
כולה.
תהיו נחמדים לדמויות שלכם, ושימו עין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה