על ז'אנר משלים ונמשלים בפרק השלישי של The Last of Us

בזמנים טרופים אלה, אני רוצה לדבר על תרבות, סדרת טלוויזיה לייתר דיוק, ואם להיות יותר ספציפי, על הפרק השלישי של סדרת הטלוויזיה The Last of Us, הסדרה החדשה מבית HBO(ערוץ הכבלים החביב עלי) המבוססת על משחק מחשב באותו שם. אחרי שקראתי כמה וכמה ביקורות אוהדות מאד לסדרה, פנינו זמן והפכנו אותה לסדרה שלנו (מאלה שחייבים לראות ביחד).

מדובר, כאמור בסדרה בז'אנר אפוקליפסת זומבים, שהגורם לה הוא גורם טבעי הפעם, פטריה שמגיעה למח ומשנה את דפוסי ההתנהגות של בני האדם והופכת את הנדבקים ליצורים נשכנים שרק מחפשים קורבנות נוספים להדבקה בפטריה הקטלנית. בתוך זה פדרו פסקל, מקבל משימה ללוות איזו ילדה שלא מגיבה לנשיכה של הזומבים לנקודה מסוימת בתקווה שבדמה החיסון והתרופה לפטריה.

ז'אנרים, באופן כללי, עובדים עם הסכמים מול הצופים, וההסכמים האלה יוצרים ציפיות. אנחנו מצפים שיראו זומבים נושכים אנשים. אנחנו מצפים שתהיה איזו מדענית שתסביר איך הכל התחיל. אנחנו מצפים שיהיה איזה גיבור חסון שאיבד את הכל (פדרו פסקל) שצריך ללוות ילדה (בלה רמזי) שלא מגיבה לנשיכה לאיזו נקודה, כי אולי היא התקווה האחרונה לחיסון ותרופה. אנחנו מצפים לראות שיורים לזומבים בראש. ואנחנו מצפים להיבהל ולקוות שהם יכולים לרוץ מהר יותר מעדר של מאות זומבים שועטים.

אבל לפרק השלישי העונה לשם, Long, Long time, שום דבר לא הכין אותי. לא יכלתי לצפות לכמעט שום דבר ממה שהוא הציג, כי הוא השתמש במסגרת של הז'אנר המדובר, אבל הוא פרץ אותה בצורה כל כך קיצונית ששום דבר לא היה יכול להכין אותי אליו. הוא היה הכל חוץ מצפוי ואני לא מדבר על איזשהו קליף-האנגר, או טוויסט חריף בעלילה, מוות מזוויע או גילוי מרעיש.

הפרק הזה מתחיל בתוך הז'אנר, הגיבור והילדה הולכים בשביל, מזדמנים לפאתי עיירה במטרה למצוא מכר של הגיבור. בדרך באיזשהו מרכול הם מתפצלים וזומבי לכוד מפתיע את הילדה, אך לא קיימת לה סכנה אמיתית ואנחנו למדים על האלימות שטבועה בה- עד כאן אנחנו בז'אנר. מה שקורה מכאן ואילך הוא ההפתעה האמיתית- כי רק מבפנים אפשר לצאת החוצה.

הסדרה חוזרת אחורה בזמן ומציגה בפלאשבק את המכר של הגיבור, שעד כה שמענו רק את שמו, ביל. מדובר בשורד עקשן ומזוקן, מאלה שהתכוננו לאפוקליפסת זומבים עד לרמת הבונקר תת קרקעי, נשק ותחמושת, מצבורי מים, מזון, דלק וכיסוי הבית במצלמות אבטחה. עם ההתפרצות, כשהצבא מפנה את העיירה שלו, הוא נשאר מחופר. אחרי שכולם עוזבים הוא מבצר וממלכד את העיירה כולה, מתפנה להזרים גז בישול לביתו, וחי חיים של פרישות מוגנת בתנאי רווחה ביחס למצב שראינו עד כה בסדרה.

ואז אל אחת המלכודות של ביל מזדמן גבר אחר, פרנק. ואחרי שהוא מחלץ אותו מהבור ומעניק לו ארוחת ערב מרהיבה ויין, מתפתח בין השניים רומן שמבויים, משוחק ומצולם בעדינות וברגישות מרשימה. לאורך הפרק כולו, אנחנו עדים לרומן בן שני עשורים בין שני הגברים האלה. פיתוח העיירה, והבית שלהם, הבישולים והנגינה בו, טיפוח גינת הירק וגם קצת קידום עלילה וחיבור להיכרות עם הגיבור הראשי של הסדרה (פסקל) וחברתו. ככל שהפרק מתקדם אנחנו נחשפים לזוגיות בתקופת האפוקליפסה, עד לסוף הדרמטי רומנטי של שינהם, שלהפתעתנו לא כולל שום זומבי.

מאז אני לא מפסיק לחשוב על הפרק הזה. ניסיתי לחשוב מה לסדרת זומבים בהפקה יקרה עתירת שחקנים ואפקטים להקדיש כל כך הרבה דקות מסך לרומן קווירי שנראה כמו מנותק לחלוטין מהעלילה המרכזית. אטען כי זה פרק חשוב, לא רק בסדרה, אלא בז'אנר כולו.

 The Last of Us מגיעה קצת אחרי הקורונה, ומציגה מגפה שטורפת את ציביליזציה האנושית, אלא שעכשיו דימויים של משטר צבאי שאוכף בידודים וסגרים בעזרת נשקים ברחובות לא נראים כמו מדע בדיוני, אלא יותר כמו זכרון טראומטי מודחק. המרחק בין שמירה על בריאות הציבור למשטר צבאי הצטמצמו ומשם הדרך לשלטון צבאי פאשיסטי נראתה קצרה עד כדי פסע. והפרק השלישי מטפל בנושא הזה בדיוק.

באחד הריבים של ביל ופרנק, פרנק מאשים את ביל שהוא תמיד אומר שהממשלה נאצים. וביל עונה שהממשלה באמת נאצית. את אישוש הטענה של ביל אנחנו רואים בתחילת הפרק שמסופר לנו על ידי פדרו פסקל שעובר יחד עם הילדה ליד נחל יבש ובו אינספור גופות. הצבא ירה באנשים בריאים, בתואנה שמי שמת לא יכול להידבק הוא מסביר לה. הטרנספורטים האלה, כך מתגלה בפלאשבק יצאו מהעיירה של ביל. אלא שהוא התחבא בבונקר ובכך ניצלו חייו.

זה עוזר להבין למה הפרק היפה והמיוחד הזה הופיע בנקודה שבה הוא הופיע. כדי להראות את המחירים של שלטון צבאי פאשיסטי. וליתר דיוק, את הדברים שיאבדו תחת שלטון כזה. ברגע שאנחנו מנקים את התפאורה וסיפורי האימה הז'אנריים של זומבים ופטריות, אפשר להישאר עם משל ברור על חברה בת זמננו שנתקלת במשבר, מאמצת שלטון צבאי אלים, שוללת זכויות בסיסיות ומדכאת מיעוטים. ההקבלה לחיים שלנו פה, על אחריות הקוראת בלבד.

הפרק הזה, העדין והיפה, שמתעמק בנבכי הנפש והלב של שני גברים שמצאו נחמה ואהבה אחד בשני, הוא כל מה שמשטרים מהסוג הזה לא יכול לקבל: זוגיות הומוסקסואלית, אומנות ויצירה, והמתת חסד. אם תרצו כל מה שהוא לא שמרני.

בתוך הז'אנר הנהדר של אפוקליפסת זומבים, הפרק הזה מתעלה לרמות של יצירת מופת בדיוק בגלל שהוא לוקח את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מה זה אפוקליפסת זומבים שמביאה שלטון צבאי, ומראה לנו את המחירים האמיתיים שלה. הזומבים הם רק התפאורה והאיפור, מה שקורה לבני האדם ולמה שהם נעשים במצבי משבר, זאת האימה האמיתית.