על אופנהיימר של כריסטופר נולאן

 בכדי להבין את הנקודה האחרונה של הפאזל שהוא אופנהיימר (נולאן.2023) פתחתי את דפי הויקיפדיה של המושגים 'ביקוע' ו'היתוך'- שני מישורים נרטיביים מובדלים בזמן (כיאה לנולאן) הארוגים אחד בשני- קונספט שחוזר בכל סרטיו. עם ההבנה הזאת מתחברות להן כמה נקודות בהבנה שלי את הסרט המרהיב הזה.

קו העלילה הראשון 'ביקוע' (Fission) מצולם בצבע, ומתחיל ומסתיים בנקודת מבטו של רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי), פיזיקאי יהודי ומי שנודע כ'אבי פצצת האטום'- מדען. מסע הגיבור פה נע סביב הקריירה האקדמאית של אופי שעובר בכל האוניברסיטאות הכי יוקרתיות בעולם דרך גיוסו לפרויקט מנהטן (פרויקט פיתוח פצצת האטום האמריקאי) ועד לועדה המבישה סביב חידוש הסיווג הבטחוני שלו בעקבות קשרי עבר קומוניסטים.

קו העלילה השני 'היתוך' (Fusion) מצולם בשחור לבן, ומתחיל ומסתיים בנקודת מבטו של לואיס שטראוס (רוברט דאוני ג'וניור) יו"ר המועצה לאנרגיה גרעינית של ארה"ב- פוליטקאי. המסע שלו סובב סביב שימוע סנאט בנושא מינויו לקבינט הבטחוני של ארה"ב- משרה שהוא מאד מעוניין בה.

נקודת ההשקה בין שני הנרטיבים האלה (המופרדים בצורה ובזמני ההתרחשות) היא ישיבה אחרת בה אופנהיימר מלבין את פניו של שטראוס ברבים, וזה נוטר לו טינה ומחפש להכפיש אותו באמצעות ועדת חידוש סיווג בטחוני צולבת ונוראית ומבזה. עד כאן עלילה.

מבחינת הצורה, שתי נקודות המבט כאמור מופרדות גם צורנית, צבע מול שחור לבן. מדע מול פוליטיקה, אופנהיימר מול שטראוס, או נכון יותר שטראוס נגד אופנהיימר. אופנהיימר נבנה כפיזקאי שממש רואה את התורה שלו, מוחו עמוס בהבזקים והזיות על אטומים וכוכבים המדירים שינה מעיניו. מבטיו החדים והכחולים בוחנים את העולם הצבעוני והיפה סביבו, טיפות בשלולית, זכוכית נשברת, עצים, שמיים, אומנות, מוזיקה, נשים.

לצד גאוניותו הוא חוטא בתמימות כשהוא מתעלם רב הזמן מהפוליטיקות של הממסדים סביבו: האקדמיה, הצבא, המדינה, במחשבה שגאוניותו היא סוג של טפלון אשר ימנע מהלכלוך לדבוק בו.

לעומתו, שטראוס נבנה לאט יותר כפוליטקאי נחוש ותעב כוח המוקף אנשים מבריקים אותם הוא מתעב ומתוקף תפקידו והתקופה, עסוק בראייה דיכוטומית של טובים ורעים, קפיטליסטים וקומוניסטים, ומכאן: מצולם בשחור ולבן.

שמות הפרקים מתמצתים את הסינתזה בין הסיפור לצורה שלו. 'ביקוע' הוא תהליך שבו גרעין האטום מתפצל לגרעינים קטנים יותר ופולט ניוטרונים ומשחרר אנרגיה אדירה, תהליך זה נמצא בבסיס פצצת האטום אותה מפתח אופנהיימר כראש פרויקט מנהטן. עלילתית זה התהליך אותו עובר אופנהיימר כדמות בקו העלילה שלו תחת שם זה.

מה שמתחיל כתהליך מרשים המציג את גאוניותו כפיזקאי קוונטים וכדמות כריזמטית המצליחה לגייס את מיטב המוחות בחציו הראשון של הסרט, הופך לפירוק דמותו לחתיכות דרך ועידת החקירה הנעה השזורה לאורך הפרק האלה בסצינות הנעות בין עבר להווה, ומשלבת פלאשבקים רבים והזיות הנחווים מנקודת מבטו שלו אופנהיימר.

תחילה ניתן לחשוב ששם הפרק מתכוון רק לפיתוח הפצצה שנמצא במרכז קו העלילה. אך ה'ביקוע' המרכזי כאן הוא של דמותו של אופנהיימר, בתצוגת משחק נהדרת של קיליאן מרפי ניתן ממש לחוות את העלבונות והביזוי שהוא עובר בועדה בעיקר בחלקו השני של הסרט (לאחר הפצצה) ולצד שני את השריף-וייב שלו בחלקו הראשון. הוא תמיד היה שחקן של עיניים (עע תפקידו כדחליל בבאטמן מתחיל), וכאן הוא משכלל את היכולת הזאת בצורה מדהימה וכל כך אקספרסיבית. לא יודע לגבי אוסקר, אבל מרשים מאד.

'היתוך' הוא תהליך שבו גרעיני אטומים מתמזגים לגרעין גדול יותר וגם הוא משחרר אנרגיה אדירה, ונמצא בבסיס התהליך של פצצת המימן אותה מסרב אופנהיימר לפתח, למרות שאיפותיו של שטראוס. תחילה ניתן לחשוב שהפרק מדבר על זה, אך בחלקו השני של הסרט ולקראת סופו, מתגלה צדו ההיתוכי של הפרק, כאשר כוחות קטנים אך רבים חוברים יחד ומסכלים את מינויו של שטראוס לקבינט האמריקאי.

בתצוגת משחק אדירה וליהוק גאוני של דאוני ג'וניור, ניתן ממש לחוות את שגעון הגדלות, במחוות והטמפרמנט של דאוני ג'וניור בתפקיד שמשכיח את כל הזיכיון המארוול-דיסני של העשור וקצת האחרונים. הוא שחקן מאד גופני, וכאן נכפה עליו איזשהו איפוק עד לסצינה אחת נהדרת של פליטת האנרגיה שנדחסה ונדחסה לאורך שני שלישיו הראשונים של הסרט. כאן אני מרגיש הרבה יותר וייבים של אוסקר לשחקן המשנה.

ולבסוף הפצצה. נקודת האמצע של הסרט שהיא גם שוט הפתיחה והסיום של הסרט. האירוע שלשמו רוב באי האולם הגיעו לקולנוע, אם לשפוט על פי הישיבה ופיזור הדעת בסצינות הדיאלוג והתככים הפוליטיים הרבים שתפורים לאורך הסרט המשופע בדמויות וליהוקים מדהימים. מאט דיימון כגנרל כריזמטי וקשוח, קייט אמילי בלאנט כרעייתו מבריקה וחדה ומגוננת, פלורנס פיו שכבשה אותי במידסאמר ונשים קטנות כמאהבת הדכאונית בכמה סצינות מבריקות, ואפילו רמי מאלק בתפקיד קטן ומרשים.

שוט הפתיחה מציג את אדוות טיפות הגשם המעגליות בהן מביט אופנהיימר כהשראה, ושוט הסיום מציג נבואת זעם של גשם של פצצות אטום היוצרות גלי הדף על כל כדור הארץ ומתכתב עם שוט הפתיחה, ובינהם אירוע קולנועי ראשון במעלה, פיצוץ פצצת אטום המבוים ביד אמן, ערוך באופן גאוני, ונשען על יכולות הסאונד המדהימות שקיימות כיום במרבית האולמות בעולם (סטנדרט שאי אפשר לקחת כמובן מאליו).

שילוב של מעשה קולנועי המייצר חוויה גופנית מרשימה בסצינה שמתחילה על קצה הכיסא והופכת לעונג חזותי ושמיעתי. ולראיה במשך כל הסצינה כאשר הסרט עצמו השתתק לחלוטין, השתרר שקט באולם. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת, אף אחד לא נשם, שום פופקורן לא נלעס, דממה מוחלטת שבסופה פיצוץ אדיר, פשוטו כמשמעו, שהכה בצופים ללא רחם. חוויה שרק אולם קולנוע יכול לספק, כל צפייה אחרת פשוט לא יכולה להתקרב לזה.

ולסיכום, הזווית הפוליטית שנעה סביב מה אופנהיימר אמר לאיינשטיין כשהם נפגשו. במהלך הסרט סנגורו של אופנהיימר בועדת חידוש הסיווג מכנה אותו נביא. שוט הסיום מהדהד את הנבואה של אופנהיימר, כזאת שנשמרת בסוד עד סופו - שואה גרעינית. מטחי טילים שיישאו את הנשק שיצר לכל העולם בו זמנית וישרפו אותו. שהיא ביטוי מציאותי יותר לתאוריה שהיתה לצוות של אופנהיימר כי בעקבות תגובת השרשרת של פצצת האטום האטמוספירה של כדור הארץ תשרף ותגרום להשמדת העולם, חשש שאופנהיימר מעלה בפני איינשטיין (שעבודתו היוותה את הבסיס לפיתוח הפצצה) בתחילת הסרט.

בסוף הסרט אנו מגלים כי אופנהיימר אמר לאינשטיין שלדעתו יצירת הפצצה החלה את התהליך הזה, ולמעשה הם כבר השמידו את העולם. נבואה זאת מקבלת משקל משמעותי כשהיא מהווה את שוט הסיום של הסרט לצד עיניו הכחולות של מרפי. דרכה מזהיר למעשה נולאן את העולם כולו מנזקיה של המלחמה, אבל יותר מנזקיהם של הפוליטיקאים.

בסצינה אחרת שאופנהיימר מגיע לנשיא, הוא לוקח אחריות על הרג עשרות אלפי האנשים ביפן, בעוד אופנהיימר מתוודא בפניו שהוא מרגיש שיש לו דם על הידיים. את דמותו של אופנהיימר אפשר לקרוא כמי שסובל מטראומת המקרבן (נושא עבודת התזה שלי) ומתקשה לגשר על הפער בין מעשה ההרג חסר התקדים של הפצצת הירושימה ונאגאסקי, למוסר שלו כמי שפיתח את הנשק. עושה רושם כי נולאן מכוון אותנו לסכנה האמיתית, והיא האנשים, הפוליטיקאים שידם על ההדק, או הכפתור האדום אם תרצו, שרואים את העולם בשחור לבן, בעוד הוא צבעוני, מגוון ויפה, כל כך יפה.